מי עוד יהיה איכס השנה בתרבות?

ערוץ 24 בבוקר, מאיה בוסקילה פותחת את הפה: "זה לילה..." סתמי!! גלגל"צ בצהריים, מאיה בוסקילה ממשיכה את השוונג: "...זה לילה" סתמי!!! טבלואיד ישראלי נפוץ, תמונה גדולה של מאיה בוסקילה, מבליטה את מה שיש לה, הלוק המשופץ מסחרר את החושים, ואפשר לדמיין את השפתיים המודפסות שלה זזות: "זה לילה.." סתמי, דחיל רבקום, סתמי את הפה כבר!!
טוב, את הטריק הזה של "סתמי!!" במקום "סתווי" גנבנו מתוכנית הרדיו "חרסינה" בקול הקמפוס, אבל ממאיה בוסקילה עצמה למדנו שכל האמצעים כשרים כדי להצליח. השימוש בגוף האישה לקידום אינטרסים קרייריסטיים הוא נושא לדיון שכבר מרטו ונגסו בו מכל הצדדים האפשריים, אבל הנה, עדיין קיימות זמרות, כמו מאיה בוסקילה, שמעדיפות להראות צמד בוסקילות עגולות ויפות בקליפ מאשר לסמוך על הכשרון הקולי שאלוהים חנן אותן בו. סתמי!!

מכל הטרנדים שהיו, שעודם, ושיהיו, מדובר באחד התמוהים ביותר. מוזיקה שהיא הכלאה של אריס סאן אחרי שתי כוסות יותר מדי של אוזו, עם קלינקה רוסית אחרי שתי וודקות פחות מדי. אז נכון שגם הצוענים סבלו באירופה, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לסבול את המוזיקה השמחה-להכעיס שלהם כאן ועכשיו. אז אחרי שנגמור להוריד על הראש של הקולוניאליזם התרבותי הזה שני אקורדיונים וטובה (סוג של חצוצרה לפני דיאטה), ננסה להבין למה, לעזאזל, מכתיבי הטעם התל אביביים, החליטו שהטעם הצועני הוא תירוץ מספיק טוב בשביל לצאת מהבית. מבט מהיר על אוכלוסיית הסטודנטים הממושקפים במסיבות הצוענים מוכיח שמדובר בתסמונת קוסטריצה מוכרת – אפשר ליהנות מסרט בורקס זוועתי, לקרוא לו "צבעוני וססגוני", לדבר על הקומפוזיציה של התמונות, כל עוד הוא בשפה בלקנית לא מובנת.

ההשוואה בין היפ הופ למוזיקה מזרחית היא לא חדשה. גורמטים, מכוניות מפוארות, תחושות קיפוח, תקליטים בהפקה של שני שקל, קיפינג איט ריל, שוביניזם, הומופוביה... איכשהו, בחיבור הישראלי בין היפ-הופ למוזיקה מזרחית (מה שנקרא פעם מוזיקת קסטות), חיבור שבאמת היה רק עניין של זמן, מה שנשאר זה בעיקר שוביניזם והומופוביה.

הצל הוא אחלה. באמת. הוא גם חתיך. הוא גם חזק. ומי שחושב אחרת, שיילך לישון. עם הדגים. לא הדגים הנחשים הירושלמים, שהם כמו סגול 59 החנון לא יודעים מה זה היפ האפ אמיתי אורגינל שצמח מהשכונות ביפו, משם העתיקו אותו כל מני אמריקקים. בקיצור, אף מילה רעה על הצל. דיר באלק. ומי שיגיד משהו רע, הצל כבר יעשה לו הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה.

ללא ספק הסרט הישראלי הדוחה ביותר שנראה על מסכנו זה זמן רב. ההצלחה המוצדקת של סרטו הקודם "חתונה מאוחרת" עלתה לדובר קוזאשווילי לראש יחד עם הוויאגרה, הקוק ועוד אי אלו נוזלים ואבקות. הוא לא הסתפק רק בלכתוב ולביים את הפיאסקו הזה, אלא בחר גם לגלם בעצמו את אחת הדמויות הישראליות המבחילות ביותר שנוצרו, לצד מגוון דמויות גבריות אלימות, טיפשות, שוביניסטיות וחרמניות העושות את המוות לנשים הפאסיביות והכנועות שלצידם. כבר שנים שנשים לא הוצגו בצורה כל כך מכעיסה בקולנוע הישראלי. אם יטען המשורר כי הסרט מתהדר בהצגת תמונת עולם אותנטית ריאליסטית וכנה, נשלח אותו לסרטו הקודם כדי שיבין איך לעשות זאת כראוי. זאת אומרת, מבלי לשלוח את צופיו אל שקיות ההקאה.

כי עם הצלחה צריך להתווכח. נראה כי הסרט מיועד בכלל לעיניים זרות ולא לעיני הצופה הישראלי. הסרט נראה ונשמע כמו סרט אמריקאי וכך גם השטחיות שהוא לוקה בה, הקלישאות התסריטאיות, הדימויים המשומשים, הרגש הפלסטיקי, וכמובן ההפי-אנד התלוש והאופטימי בכוח שהודבק לו. הניסיון היומרני להתעסק בסרט אחד גם בשואה, גם ב"מצב", גם בכיבוש, גם בדמות הגיבור הישראלי שאינו בוכה, גם ביחסי גרמנים-ישראלים, יהודים-נוצרים, ערבים-פלשתינאים-ישראלים, סטרייטים-הומואים, גברים-נשים הוא ניסיון שנידון בהכרח לכישלון. וכמובן, אם נשמע שוב את הביצוע המחודש ל"סינדרלה רוקפלה" נאלץ גם אנו להגר לגרמניה. שייסה.

אחד הסרטים הישראליים הטובים של השנה מככב ברשימה עקב הופעתו הלא מצודדת של איבר זכרותו הפרוע של גיבור הסרט, יורם חטב. טוב הבנו, ערום גברי פרונטלי הוא הבון-טון של הקולנוע הישראלי. אחרי שסבלנו ממפגן הזוועה של איברו הזקור והוויאגרוני של הגרוזיני הנזכר מעלה, והתרשמנו למאית השנייה מאיברו הלא נימול של קנוט ברגר מגיע תורו של חטב ג'וניור להפציע על המסך, ולמשך זמן יקר במיוחד. לאורך רוב הופעתו בסרט מתהלך לו החטב בבגדי הולדתו ברחבי תל-אביב המיוזעת, ומנפנף באיברו כטווס נודיסט בעל נטיות אקסהיביציוניסטיות. כבר נכתב על חוסר האסתטיקה שבשערות ערוותו הלא מסופרות, ואנחנו רק שואלים איפה "הרשות המפקחת" כשצריך אותה באמת. מהתחת הלבנבן והנאה של שכטר עושים סיפור ועל אותו שטרונגול שותקים?

עוד סרט שחושב שהוליווד זה כאן, ומרים את אחת ההפקות הגדולות שנראו כאן, אך שוכח שאת ההשקעה הגדולה יש להשקיע דווקא בתסריט. מדובר באחת העלילות המוזרות והמופרכות שנראו השנה בתוך תסריט רדוד, לא מהודק, הסוגר את קצוותיו במהירות ובחוסר אמינות משווע. סרט שבסופו של דבר לא אומר הרבה על המציאות אותה הוא מתאר, הניצל רק בזכות המשחק המשובח של רוב משתתפיו. גם כאן עשה לנו ההפי-אנד צרבת בגרון ולמרות שניסינו, לא הצלחנו להתעלם מהגזענות הלא ממש סמויה. אמנם זהו סרט ללא בולבול אופנתי לרפואה, אך במקום זכריות מתפרצת קיבלנו ערום נשי מפואר מיד בפתיחה ואף מעט לסבו-שיק. חצי נחמה.