איש אחד מבוגר וחסר השראה

האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות, שאל פעם פיליפ ק דיק. ליאם האוולט, רובוקופ ומוצארט באדם אחד, לקח את השאלה הזאת צעד אחד קדימה. בחלום שלו, לפני כמה שנים, הוא ניצב על במה ענקית בלב שדה ירוק, עצום בגודלו, ומנגן עם הפרודיג'י שיר חדש לעדר ענקי של פרות. כשליאם התעורר, מיד אחרי שהתיר את הקורים שהצטברו מאותו לילה, הוא קיבל תיאבון לקאמבק והחל מיד לכתוב מילים לשיר ששמע כמה ימים קודם לכן בביתו של קית פלינט. השיר נקרא "בייביז גוט טמפר", הבייבי הראשון של הפרודיג'י אחרי שש שנות שתיקה שיצא לאוויר העולם לפני כשנתיים.

לא היה שום דבר יוצא דופן או חדשני בשיר הזה. אותה גיטרה שהופיעה ב"פיירסטארטר" ואותו Pאנק אגרסיבי ומקצבים שבורים כמו בכל "פאט אוף דה לאנד". בקיצור, אפילו נוסטרדמוס לא היה חוזה דבר מלבד הצלחה מסחרית מרשימה. המציאות הייתה שונה לחלוטין. מרגע שיצא אותו סינגל לאוויר העולם, הוא התרסק במכירות, וחמור מכך, גרם גם למעריצים מושבעים לקבוע כי הפרודיג'י כבר לא רלוונטיים. האוולט שמע והפנים. מבחוץ הוא המשיך לחייך. הוא כבר ידע את מי הוא הולך להאשים. את "הרקדן שהפך בטעות לזמר" כמובן, האיש שכתב את השיר הנורא הזה, קית פלינט. אבל מה עושים עם אלבום כמעט גמור שנשמע כולו כמו אותו קטע נורא, ועוד אחרי שהעולם כבר התחיל לחשוב עליו כעל יצירה דמיונית כמו דיסק חדש של אקסל רוז? האוולט גנז את הקטעים, זרק את שני חברי הפרודיג'י הצידה, סגר את האולפן, קנה לפטופ ותוכנה לעשיית מוזיקה בשם "ריזון" וחזר לעשות סולו. ארבע שנים קודם לכן הוא נתקל בספר בלשים עם שם כל כך מוצלח, שהרגיש תחושה מוזרה בבטן שציוותה עליו לגנוב את השם למען האלבום הבא של הפרודיג'י. שמו, גם היום, אחרי שינוי קטנטן הוא – "Always Outnumbered Never Outgunned”. לא בטוח שהעולם הולך להשתגע ממנו.

שלוש עשרה שנים אחורה ושבעים ומשהו מיליון דולר פחות בבנק, עשו האוולט ושלושת הרקדנים שלו- לירוי ת'ורנהיל, קית פלינט ומקסים ריאליטי, מהפיכה. לא פחות. "הפרודיג'י הורגים את הרייב" צעקו עיתוני בריטניה, הם מביאים את האנדרגראונד לטופ אוף דה פופס, הם מביאים ילדים לרייבים, כל אחד מהסינגלים שיצאו מ"אקספיריינס", אלבום הבכורה שלהם, חווה את הטופ טוונטי הבריטי, הם זעמו. די. ג'ייז שפחדו מדימוי מיינסטרימי, בתקופה שבה הדאנס האלקטרוני היה עדיין רחוק מהמיינסטרים כמרחק 1991 מ-2004, הפסיקו לנגן פרודיג'י. האוולט כעס, אני אגרום גם לרחבות הריקודים הנוצצות ביותר להראות כמו רייב מחתרתי במכרה פחם, אמר לעצמו. אני אראה להם איך האוס יכול להיות פרוגרסיב. כדי שלא יאשימו את הפרודיג'י גם בהצלחה הזו, או יאשימו מישהו במסחריות, הוא הוציא את הקטע תחת השם ארט'באונד, שם האולפן שלו. במשך כמה חודשים היה הקטע של הסנסציה האנונימית ארט'באונד לאחד מלהיטי המועדונים הכי חמים בבריטניה, ולא ירד מצמרת מצעד הדאנס הבריטי במשך זמן רב. לאותו קטע קראו "וואן לאב", וידוי קצרצר של הוואלט, ואתם מכירים אותו כעת כאחת הקלאסיקות מ- “Music For The Jilted Generation”. אלבום שהגדיר דור שלם של זרוקים- נערי אינדי אבודים, קלאברים מרצדים, פועלים מקפצים, ודי ג'ייז מסקרצ'צ'ים - אנשים שהרייבים היו כל חייהם וכעת מנסים להמשיך ולרקוד גבוה מעל הרגליים ששמה להם המשטרה הבריטית, גבוה יותר אפילו מהשמש.

כמו כל אחד מהדברים שהאוולט עשה, שבר אותו אלבום מוסכמות, לא פחות מקופות. ההגדרות נמחקו. זה לא היה רוק, זה לא היה ברייקביט, היפ-הופ ולא ג'אנגל. זה היה פרודיג'י, זה היה טוב, וזה הצליח. זה הכניס את ליאם האוולט להרבה מאוד קונפליקטים שקשורים בפשרות והצלחה, או אם תרצו באידאולוגיה וכסף. בהתחלה הוא עוד קיווה שהסינגלים שהוציא ייכשלו כדי שלא יאשימו אותו במסחריות, אבל אחר כך הוא הגיע לתובנה שאפילו ג'ון ליידון הגיע אליה בסוף – לכסף לא אומרים לא. בטח שלא למשהו כמו אחוזים ממכירות של מיליוני עותקים, כפי שמכר "פאט אוף דה לאנד", זה שבו הם נשמעו לראשונה אשכרה כמו להקת רוק. זה שהכיר לעולם את "Breathe", שהקליפ הכאילו פרובוקטיבי שלו נטחן באם.טי.וי וזכה בתואר קליפ השנה של קוראי פלייבוי, ואת "פיירסטארטר" ששרף בגלגול הסופי שלו אפילו את רחבות החוג לריקודי עם של ירון מידן. כשאתה הופך למיליונר, אומרת הקלישאה, אתה מתפטר או נח לפחות כמה שנים. ראשי הלייבל XL , הלייבל של הפרודיג'י, הבינו שלא ישמעו מהם צליל חדש בקרוב. הם החתימו את הווייט סטרייפס.

ובכל זאת, ליאם האוולט לא בזבז שבע שנים על תחביביו הגדולים - גיזום עצי בונזאי וצפייה בלופ בסרטים של רוג'ר מור. הוא עשה הרבה דברים אחרים, משמעותיים יותר. כזכור, הוא המציא את שמו של האלבום הבא של פרודיג'י, ותודו שזה צעד משמעותי. חוץ מזה הוא קרא לעמיתו לאגודת פליטי הניינטיז, רוברט " 3 די " דל נאג'ה ממאסיב אטאק, לבוא ולהשתעשע איתו באולפן. את הפרוייקט הניסיוני של הצמד יכולתם לראות בסרט הפורנו "The Uranus Experiment", או רק לשמוע, אם השגתם את הפסקול וויתרם על עונג אוראלי יד שנייה. כשנגמר הסרט, עבר האוולט, כנראה בהשפעת חבריו החדשים מהתעשייה, להשתתף בהופעה מיוחדת של מדונה "בשביל הכסף", כי באמת חסר לו, ועשה ילד עם להיט הפופ הפרטי שלו, נטלי אפלטון מאול סיינטס. בשאר הזמן הוא הוציא די ג'יי מיקס אולד סקולי בשם- “ Dirtchamber Sessions Vol.1” ויצא אחריו במסע פטיפונים חובק מולדת. לירוי ת'ורנהיל, פעם חשמלאי במשרה מלאה ואחר כך רקדן ללא שום הכשרה, פרש מההרכב והפך לראפר. מקסים ריאליטי, פעם יצור מכוכב אחר, היום סתם מקסים, לא השחית את זמנו גם הוא, והוציא בשנת 2000 אלבום היפ-הופ בשם "הלז' קיטשן", שהשחית הרבה מאוד אוזניים של מעריצי פרודיג'י תמימים. קית פלינט, הרקדן "שבמקרה הפך לזמר" ונראה כמו מישהו שהסניף יותר מדי דבק מגע, הקים להקה, ולמד במשך הזמן הזה לנגן על גיטרה. אחת התוצאות של התקרית הקריאטיבית הזו הביאה את "בייביז גוט טמפר" לעולם, וגרמה לאלבום החדש של הפרודיג'י להתאחר בשנה נוספת.

שבע שנים ללא הפרודיג'י הולידו כל כך הרבה מהפיכות ותתי-זרמים שקשורים באלקטרוניקה, להקות אינדי רוק חדשות ושילובים שבין רוק ואלקטרוניקה, שהיינו צריכים מגזין שלם בגודל של מדריך חתונות בשביל לספר עליהם. אפשר למנות בקצרה את הדיסקו פאנק ההרסני של !!! וכל מה שקשור ב- ,DFA את האינדיטרוניקה העגמומית של לאלי פונה או אפילו זו של רדיוהד, ואת השוגייזינג האפוקליפטי של M83 ורדיו דיפרטנט (קולגות מ- XL). בעולם הרוק, התאיידה מהעולם רייג' אגיינסט דה מאשין, הלהקה האהובה ביותר על חברי הפרודיג'י, והסטרוקס עשו מהפיכה (האוולט שונא את הסטרוקס ואת כל הלהקות שהיו בנות מינוס עשר כשהפרודיג'י קמו). כשכל הצלילים הנפלאים הללו ברקע, העולם מחכה לאלבום חדש של הפרודיג'י כמו שהוא מחכה למטאורים: אם יפלו לידו הוא יסתכל, אבל הוא לא יקום במיוחד כדי לפתוח את החלון. למרות שליאם האוולט טוען שמדובר באלבום שממשיך היכן שג'ילטד ג'נריישן נפסק, ואפילו שלדעתו מדובר בפיסת המוזיקה הכי מזויינת שיצאה לו מהידיים, הפרודיג'י באמת כבר לא רלוונטיים. בטח שלא עם אלבום חלש כמו החדש - אלבום שבו הפרודיג'י מפסיקים להיות להקה וחוזרים להיות פרוייקט של איש אחד מבוגר וחסר השראה. אלבום שמקסים וקית לא נמצאים אפילו ברשימת הקרדיטים שלו, והמחליפים, הרוצחת מלידה ג'ולייט לואיס והראפרים קול קית וטוויסטה, אולי קצת מפתיעים אבל לא ממש מדהימים.

אפילו ליאם גאלאגר, אחיו האבוד, האיש שלקח לאישה את האחות השנייה לבית אפלטון (ואול סיינטס),לא תירגם את הקשר המשפחתי לאלכימיה. הסינגל הראשון, "גירלס", וגם הקטע המוצלח באלבום, דווקא מפתיע עם שילוב בין קלישאת אלקטרו וברייקס מגניב. קטע משותף ומעניין עם פיצ'ז נשאר בחוץ ובמקומו מופיעים: סימפול של "טרילר", גניבה קטנה מ"לאב באז" של השוקינג בלו (שיר שזכה לקאבר של נירוונה), עוד קצת גאראז', וקטע פתיחה שנשמע כמו אאוט טייק מ"Fat of the Land". אפשר לומר שרוב הזמן נשמע האלבום הזה כמו שעה מייגעת במסיבה שכל האנשים בה מנפחים בלונים ממסטיק.


אם היינו יכולים לחזור אחורה בזמן, ייתכן והיינו מעירים את האוולט לפני אותו גיג עם הפרות. יכול להיות שהיינו מקבלים בתמורה איזה אלבום טריפ-הופ עם דל נאג'ה, או ששניהם היו הופכים לסנופ דוג של עולם האלקטרוניקה.יכול מאוד להיות שהוא היה עובר לחלום על כבשים חשמליות או מבקש מאתנו להקפיץ אותו חזרה לניינטיז, כדי לתפוס איזו הופעה סודית של פטבוי סלים ואנדרוורלד או פיסת רוק אנ' רול רעננה של אואזיס. כי בניינטיז הכל היה הרבה יותר טוב, לא כמו היום עם כל הלהקות האלה של הצעירים ואלבומים שדולפים לאינטרנט. העולם היה מקום הרבה יותר אוהד ופתוח לרעיונות חדשים, והפרודיג'י היו אחת הלהקות הגדולות בעולם. לא כמו היום.