שח מאט

לא כל סרט צריך להיות מאסטרפיס. יש סרטים שנועדו להיות מוצר בידורי טהור. הם נכתבים ומופקים תוך שמירה על כללי הז'אנר, ומוכרים סחורה ידועה מראש. המטרה: לעשות הרבה כסף. אין שום דבר פסול בלרצות להרוויח ממכירת כרטיסי קולנוע, אחרי הכל סרט הוא מוצר שיווקי בדיוק כמו צנצנת מיונז או גביע גבינה 9%. אחד ההבדלים המהותיים שבכל זאת קיימים בין מוצר תרבותי למוצר שאינו כזה, הוא שחלק מהצרכנים מחפשים בו תוספת של מזון תרבותי-רוחני ואם יש גם מעט השראה או חידוש אז מה טוב.

ובכל זאת, יש סרטים שנכתבים אך ורק על מנת לבדר בקלילות את קהלם ולא להטריח את הציבור במחשבות מיותרות. תהליך הפקה של סרט כזה איננו מאד מסובך: מוצאים ספר. כותבים תסריט. מלהקים כוכב. מוצאים במאי. מפיקים את הסרט. מסע פרסום קצר ומשכנע בדרך כלל עושה את העבודה, והופה, יש לנו שובר קופות הוליוודי חדש. במידה והעמלים על ההפקה מפגינים שאר רוח מיוחד, יש סיכוי שיצא סרט טוב מן הממוצע. במקרים הפחות מוצלחים יצא להם שיעמומון כושל. אבל במרבית הפעמים יצליחו העוסקים במלאכה להוציא תחת ידיהם מוצר שההגדרה "חביב" היא הדבר היחיד שאפשר לחשוב עליו. ו"חביב" כידוע, זה ממש לא קללה.

"זהות במלכודת" הוא סרט הוליוודי חביב, והמשכו של "זהות כפולה" שיצא ב-2002. הגיבור הוא אותו בחור, ג'ייסון בורן (מאט דיימון), פליט היחידה החשאית תרדסטון, שנסגרה זה מכבר אבל השאירה צלקות רבות למזכרת. למי שרוצה לדעת בדיוק מה מהות הצלקות הללו, מומלץ לראות קודם את "זהות כפולה", שכן התסריטאים חסכו מהצופים (ותודה להם על כך) את שלב ה"מה היה לנו בפרק הקודם" שמאפיין לא מעט סרטי המשך.

שני הסרטים בכיכובו של אייג'נט בורן מבוססים על צמד ספרים מאת הסופר המנוח רוברט לאדלום, שלא זכה לראות את הסרט הראשון וכמובן גם לא את השני. למרבה הצער, הוא נפטר מהתקף לב שנה לפני יציאתו לאקרנים של "זהות כפולה". מעניין לדעת אם הוא היה אוהב את האדפטציה הקולנועית ליצירותיו הספרותיות. אם הוא אוהב את הבידור הקולנועי שלו מקושט באחוזים גבוהים של אקשן, יש לי תחושה שהתשובה היא כן.

ההפקה הגרנדיוזית של "זהות במלכודת" לוקחת את הצופים לשרשרת מרדפים מלאי פעולה בחופי גואה, רחובות ברלין, אמסטרדם, ווירג'יניה, מנהטן, נפולי ואפילו מוסקבה, ככה שמבחינה גיאוגרפית בלתי אפשרי להשתעמם. מאט דיימון מצידו, נאלץ ללמוד כמה מילים בגרמנית וברוסית כדי להשתלב כראוי בסביבה.

מלבד בורן, גם דמויות אחרות מהסרט הראשון ממשיכות אתנו לשני: מרי (פרנקה פוטנטה) היא עדיין חברתו המסורה של בורן, קונקלין (כריס קופר המשובח) מגיח בדז'ה וו משמח, וורד אבוט (בריאן קוקס) נשאר בעל משרה רמת דרג בסוכנות החשאית, ניקי (ג'וליה סטיילס) היא שארית של יחידת תרדסטון ז"ל, וגם שחקנים נוספים נשארו נאמנים לפרוייקט (ולמשכורת) וממשיכים לגלם את דמויותיהם מהסרט הקודם.

באשר לתסריט, כתיבתו הונחה בידיים למודות סרטי מתח ופעולה. התסריטאי, טוני גילרוי, היה מעורב בתסריטים ל"ארמגדון", "מלכודת לפרקליט", ועוד לא מעט סרטים מבית היוצר של הגבעות ההוליוודיות, והוא גם זה שאחראי לתסריט ב"זהות כפולה". הבעיה היא שב"זהות במלכודת" נדמה שגילרוי בא לעשות את העבודה, ולא הרבה יותר מזה.

על פני השטח אי אפשר לבוא אליו בטענות. קודם כל, הוא הלך לפי חוקי שנה א' תסריטאות; יצר מאורע מחולל, נקודות מפנה וכל יתר החומרים הדרושים לאפיית סרט מתח שמחזיק את הצופה קצר. שנית, הוא ביסס את התסריט על ספר כך שיכולת התמרון שלו ממילא לא הייתה גדולה.

אולי כתוצאה מכך, בסופו של דבר המהלך העלילתי פשוט מדי. הפיתולים העלילתיים קיימים אבל לא מפתיעים, כי הם בנויים על פי מתכונת ידועה מראש. אם חלק מקהל היעד, חבורת בני ה-14 שישבה בשורה לפני, הייתה עסוקה כל הסרט בלהריץ דאחקות על חשבון המבטא של הסוכנים הרוסים או לחילופין לתכנן איך הם מבקשים את הכסף על הכרטיסים בחזרה, כנראה שמשהו בעלילה המותחת קצת דפוק.

דווקא מבחינת הבימוי, ניכר שלפול גרינגראס, הבמאי בעל השם הסטלני, היה רצון עז להתבטא. שוטים תזזיתיים מהכתף מאכלסים חלקים לא מעטים מ-120 דקותיו של הסרט, ומעצבים את הדז'ה-וו-אים של הסוכן בורן כחוויה מטרידה עבורו, ולפעמים גם עבור עיניו מוכות ההבהובים של הצופה.

כל זה אגב, לא עושה מ"זהות במלכודת" סרט רע. מדובר במותחן חביב, לא מפתיע אבל גם לא נורא מאכזב. אין בו מעוף מיוחד אבל כולם עושים את העבודה, כולל השחקנים הרוסים שנותנים ב"חאראשו" פעם בכמה זמן. יצירה קולנועית מתוחכמת לא תמצאו שם, והסרט גם לא מתיימר להיות משהו כזה. "זהות במלכודת" פונה לחובבי הפעולה והמתח שבינינו, מבלי לקפוץ מעל לפופיק ומבלי לנסות לגעת בשמיים. פשוט, הדוק והוליוודי. כי יש סרטים שלא נועדו להיות מסטרפיס. השאלה המתבקשת היא, למה לטרוח לראות אותם. ואף מילה על ג'יימס בונד.