וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אופרת סבון פנים

29.8.2004 / 12:45

רביב גולן התמכר לטלנובלה של הליברטינז ואחר כך ניקה את הפנים עם החדש של קליניק

עלילת פיט והכפית

שם הסדרה: "דה ליברטינז"
כוכבים: קארל בארט, פיט דוהרטי (וגם ג'ון האסל וגרי פאואל).
מקום ייצור: בריטניה.
לייבל : ראף טרייד.
ז'אנר: אופרת סבון בדציבלים גבוהים.
מספר פרקים: 5678.
תקציר העלילה: באוקטובר שנת 2002 הוציאו ג'אנקי מוכשר בשם פיט דוהרטי ומורו לגיטרה וחברו הטוב קרל בארט את אלבום הבכורה שלהם תחת השם דה ליברטינז. שלושה סינגלים מצוינים, הפקה של מיק ג'ונס מהקלאש, ומאה ושניים-עשר שערים ב-NME הפכו את הלהקה שלהם לאחת הפופולריות ביותר בבריטניה. ככל שגברה ההצלחה של הליברטינז, כך הסתמן כי פיט ייאלץ להיפרד מכפית הקסמים שלו כדי ששאר החברים יוכלו להמשיך. פיט ניסה ולא הצליח, קארל העיף אותו מהלהקה ונידה אותו מסיבוב הופעות במזרח. דוהרטי לא אהב את ההחלטה ובתגובה פרץ לדירה של קארל ורוקן אותה. על המעשה הזה זכה לראות במשך כמה חודשים חדר צבוע בלבן ומעוטר בסורגים. ברווח שנמצא בין הסורגים השתחל סינגל מעולה בשם "Don't Look Back Into The Sun", להיט שלא הופיע באלבום הבכורה.

האלבום החדש של הליברטינז מתחיל בחמש השניות האחרונות ב-"Don't Look Back Into The Sun". הוא יוצא לאחר שבחודש מרץ האחרון זרק קרל את פיט מהלהקה סופית (הריטואל מתרחש בערך שלוש פעמים בשבוע), זמן קצר לאחר שתכנית הגמילה שתכנן לעצמו דוהרטי במנזר טמקרבוק בתאילנד התרסקה בסמטאות בנגקוק, ואחרי הלהיט ההיסטרי של דוהרטי וולפמן- "פור לאברז”. הוא יוצא לאחר שבזמן ההקלטות שלו נכחו שומרים שתפקידם היה לדאוג שקארל ופיט יתנהגו יפה, לכל הדעות לא הדרך האידיאלית להקליט תקליט (להזכירכם ,הסקס פיסטולס התפרקו אחרי שבוע עם שומרי ראש בסיבוב באמריקה). \

כעת כשהאלבום החדש בחוץ, מתחרים ביניהם עיתוני בריטניה בסופרלטיבים: אחד כתב שזה "האלבום הכי טוב שיצא ב-20 השנים האחרונות". עיתונאי אחר אמר שהם הקלאש החדשים והשווה את האלבום החדש שלהם ל"לונדון קולינג" ול"דה קווין איז דד". מכונת הדפוס זוללת סיפורים כמו של קרל ופיט בתיאבון רב, ופיט פותח בפניהם את היומן האישי שלו בשמחה גדולה.

כמו באלבום הקודם של הליברטינז, גם בחדש ניתן למצוא כמה סינגלים פוטנציאלים באיכות יצוא, ולצדם גם די הרבה רגעים חלשים. שירים כמו "Can't Stand Me Now”, "The Man Who Would Be King” ו- "The Ha Ha Wall” מוכיחים שאמנם לא מדובר ב-"לונדון קולינג 2", אבל בהחלט בכשרונות גדולים. בלדת האולדיז המקסימה "What Katie Did" מוכיחה שזה עובד אפילו בכיוון ההפוך. בלדה נוספת בשם "Music When The Lights Go Out" לא מפריכה את הטענה הזאת. הליברטינז הם לא להקת הרוקנרול הטובה בבריטניה וגם לא המצליחה שבהן אחרי הבליץ קריג של פראנץ פרדיננד, אבל הפסקול של חייה הוא רוקנרול שעושה שמח בלב (גם אם הויז'ואל לא ממש מסונכרן). יש להם אנרגיות, רעננות, ויכולת לכתוב שירי פופ מצוינים (אך מלבד "טיים פור אירוז" גם לא על זמניים). כמה טוויסטים נוספים בעלילה וסיום טראגי, יכולים להפוך אותם למיתולוגית גיטרות, שלא בצדק.

הערה: ייתכן ומדובר בצעירים חסרי מנוח גרסת הדיסטורשן.

הליברטינז, "The Libertines" (ראף-טרייד)

מי פנים לרעולי פנים

אם היו מסריטים את החיים של קליניק, זה היה נראה כמו "אי. אר" כשבתפקיד ג'ורג' קלוני היה מופיע רופא רעול פנים שהיה גונב את כל התרופות לעצמו. זה היה נראה כמו "שיקגו הופ" כשאנדי וורהול הוא הבמאי. זה לא הולך לקרות. לעומת הדרמה של הליברטינז נראית הסטייה הפטישיסטית של קליניק לעטות מסכה כמו סיפור שראוי לעמוד 32. לא יעשו עליהם סדרות ולא סרטים. רק שלא יפסיקו להוציא להם אלבומים. גם האלבום השלישי שלהם מציג בפנינו שוב את הצליל הקלינאי, שחוץ מסטייה קטנה לכיוון וולווט אנדרגראונד הוא לגמרי שלהם, וגם עדיין לעיתים מסקרן. אם זה לא היה מסקרן, רדיוהד לא היו מזמינים אותם לחמם אותם, וקליניק לא היו נוחתים בארץ. מזל.

קטעים כמו "Home", שנשמע כמו תפילה שנהגו להשמיע פעם מצרים עתיקים לכבוד האל רא, הם שהופכים את הלהקה הזאת למשהו אחר. שירים כמו "Anne?" שלא יפסיקו להיווצר כאלו שירים לעולם. תביאו את לו ריד וגם הוא היה אומר לכם אותו דבר. הקטע הקצר שבו הפסנתר מנגן בשיר הזה, הוא מרגעי השיא של האלבום לצד שאר הקטעים הקצת "אחרים", היציאות שמופיעות בו.

הצד הרע בסיפור הזה מגיע מקטעים מונוטוניים שאפשר לזמזם את המנגינה שלהם עוד לפני ששומעים אותם, לאחר היכרות עם האלבום הקודם "Walking With Thee". שירים שנשמעים כאילו הוצאו מאותה תבנית. אה, וכן, אין גם קטעים ברמה של "דיסטורשנס"ו-"פור דה וורס". וגם לא קטעים כמו שיר הנושא של האלבום הקודם. "The Magician", הסינגל הראשון, מינוס הצעקות ועצירת המוזיקה מנסה, אבל איפשהו נתקע לו הקסם בשרוול. ההרמוניום שלו כמו גם הלחן אמנם מגדירים שוב את קליניק כלהקה עם סגנון ייחודי אבל כמו שירים רבים באלבום הזה הוא לא מציע טוויסט- בסרט הזה כבר היינו. למזלם הגדול של קליניק, שחקני המשנה נותנים פייט. מישהו צריך לתת להם על זה לפחות מועמדות לאוסקר, כי בלעדיהם היה האלבום הזה מתרסק.

קליניק, "Winchester Cathedral" (אן.אם.סי/דומינו)

פעם שלישית ודי

ההייבס הוציאו כעת את אלבומם השלישי. מבלי להיכנס לסוגייה האם הם להקה של פס ייצור או חטיבת קצב אוטונומית, אפשר לתהות לגבי המאסטרפלאן שלהם - להוציא שלושה אלבומים ולהתפרק. מה רע בלהתפרק אחרי האלבום השני? לפעמים זה יכול להיות ממצה.

דה הייבס, "Tyrannosaurus Hives" (הליקון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully