אולימפיאדת אתונה היא האולימפיאדה הראשונה לרתק ולרתך אותי אל המסך. השקעתי זמן, קבעתי שתרגילים מסוימים הם לגמרי "על יד", ומחיתי דמעה כשהתנגנו ההמנונים מלאי הפתוס של המדינות הזעירות. בקיצור, אני מושקעת סנטימנטלית. לכן לא אבליג על ההשמצות שחטפה אולימפיאדתי ללא קרב רב.
ובכן, בניגוד לעמדתו של שילון (הקולג, לא האיזוטופ הטלויזיוני), אני מעריכה את האפיל הארכיאולוגי של האולימפיאדה. למרות המסחרה הפושה בה, והשימוש הלא זהיר שעשו בערכיה הפשיסטים (ימחק שמם מספר החיים), האולימפיאדה היא עדיין שריד לאבני החושן של התרבות ההלנית, זו שצ'יפרה את העולם בחרוז הימבי ובקלאסה. לשיטת האליטיסטים זו כבר סיבה טובה למערוף. אבל לאולימפיאדה יש גם תוקף אקטואלי, לא רק נוסטלגי, כיוון שהמצויינות שהיא מיח"צנת, תוך דגש על ערכים כמו מקצוענות, נחישות, הגינות ואלגנטיות, מעודדת לצבור הישגים ולהגיע לתהילה בדרך הפחות סמסית: דרך המאמץ המתגמל. כך, על רקע פולחן הסלבריטאות המערבי, האולימפיאדה מצטיירת כאירוע תובעני ומיושן, שבו שיאי עולם קיימים כדי שישברו אותם, ותחרויות, כדי שהטוב ביותר ינצח בהן. אמנם המניפסט הפרוגרסיבי הזה לא יצית מהפיכות ערכיות בעולם, אבל הוא מרענן כמו אוזו צונן, וזה לא מעט בשרבים של שלהי אוגוסט.
המשחקים - שהתרחשו הפעם ביוון - סגרו מעגל עם אימפריית היאסו שהמציאה אותם. מאימפריה שהחזיקה את השפיץ הטכנולוגי, הכלכלי, האקדמי והאמנותי של העולם, הפכה יוון לקלאב מדיטראנה, שבו נהוג להביע שמחה על ידי שבירה הפגנתית של סרוויסים. עובדה זו יכולה לחדד את הפרספקטיבה ההיסטורית, ולעודד הימורים על הזימבור שזומם הנצח האכזר לארה"ב. אבל פרט ללקח ההיסטורי, הפרוגרס המהולל וההנאה האסתטית (עולם שבו קיימים שחיינים הולנדיים הוא עולם נעים יותר. לפחות לצפייה), אפשר היה למצוא באולימפיאדה דראמות יצרים, הפוגות קומיות וטרגדיות. כך נדמו שידורי האולימפיאדה, בתיווכו של ערוץ רוממה על האיכות הלו-טקית של שידוריו, לטלנובלה ממכרת. עם קצת רצון טוב וחופש אמנותי, ניתן היה לשדרג את המאבק על הגורמט, ואת האלמנטים האנושיים והפוליטיים שמניעים אותו, להיות אפילו יותר מטלנובלה פושטית. פעם, עמוק בשידורים החוזרים, עלה בי החשש שמדובר בכלל בסרט של רוברט אלטמן, ושתיכף הר געש רדום יפהק ויקיא לבה על החסונים שבבני האנוש ועל רבבות העסקנים, שמכרכרים סביבם.
פיסוק מרושל
רוצה לאמר, ואומרת, להגיד על האולימפיאדה שהיא אינה תרבותית זו לא רק בורות בענייני ההגדרות האקדמיות ל"תרבות", אלא גם עדות לנכות קשה במעוף הבסיסי. כיצד הידיעה שמתעמלים חסונים מעבירים את חייהם בניסיון כפייתי להצמיד רגליים, כשהם מתהפכים כפורפרה פוריטנית באוויר, יכולה להיות מסווגת כאגבית? כלום אין במאמציהם להלחם בפיסוק המרושל שהגוף האנושי כופה בשעת קפיצה - מתוך ההתניה של הגוף הלא אמפיבי שהנה באה קרקע ומוטב לשמור על יציבות מקסימלית - משום מאבק באינסטינקט החייתי והלא רציונלי של האדם? ובקיצוניות יתרה: האין זו המחשה לירית לתנועת ההשכלה? כלום אין בספורטאים שהקדישו את חייהם הבגירים לשכלול השחייה הצורנית מן השירה? הרי כמו בוואלס ההמוני בסנטרל סטיישן, בסרט "פישר קינג", הבריכה והכניסה אליה עוברות הזרה שקלובסקית מובהקת. אם טכניקות הנירטוב והמישמוע הללו לא עובדות, תמיד אפשר לתרגל תרגילים פשוטים בסימבוליקה פרוידיאנית ולטעון כך את הקפיצה לגובה במשמעויות סקסואליות משעשעות.
גם הקובלנה שהעלה שילון באתר זה על העדרו של נרטיב מלחמת העולמות במשחקים האולימפיים עם גוויעתה בטרם עת של המלחמה הקרה, מעידה בעיקר על חוסר ריכוז. הסינים באים, הסינים באים! והם אמנם פחות מלודרמטיים מהסובייטים לשעבר, אבל המהפכה השקטה שלהם יעילה בזריעת איומים על מעמדה של האימפריה הצפון אמריקאית. מלחמה קרירה וזנית מתחוללת בין הגוש המלוכסן לבין הגוש המדושן. וחוץ מזה, גם הצפייה בתוצאות העגומות של קריסת הלהט הקומוניסטי, כפי שזו משתקפת בשידורי האולימפיאדה, היא נרטיב דרמטי מרגש. נואשותן של המתעמלות הרומניות באתונה לשחזר את תהילת העבר, מתוך הידיעה שזהו הסיכוי הבודד של מדינתן להיזכר בתודעה הקולקטיבית כיותר מכור מחצבתו של הרוזן דרקול ושל לחם התירס, קורעת לב. אכן כן, כל המדינות הקטנות נלחמות על פאסונן על פי דרכן.
כך, מבלי להתלהם כמו השרה לימור לבנת במעמד הענקת מדליית הזהב הראשונה לרזומה של מדינת ישראל - שהרי הכיבוש נמשך וכו' - יש משהו מאוד נורמלי בהתרגשות מהזכייה של הקבוצה שלך. לאומיות היא לא בהכרח לאומנות, וסולידריות חברתית בעקבות מאורע היסטורי, קוריוזי ככל שיהיה, שהתרגש על לאום קטן ומסוכסך במזרח התיכון - היא לא סימן מבשר רעות לשתיקה נוכח הגטאות שבדרך. דווקא העיוורון והדוגמטיות שהובילו להוקעת הנחת מהחדשה הסופסוף לא מבישה הזאת, מסוכנים יותר.