זה שיורד וזה שעולה

בשנים האחרונות, בשעה שמזמרי העברית מנסים (ברובם) לקבל אישור כניסה לפלייליסט הכי רגוע במדינה, מצאו עצמם השרים באנגלית בתוך סצנה פורייה ובועטת, שאינה מחויבת לשלווה הגלגל"צית. להקה כמו יוסלס אי.די, שהצליחה בארצות שמעבר לים, פתחה עבור השרים באנגלית שערים של תקווה. להקות נוספות דוגמת מונו אדיקטד אסיד מן, פליינג בייביז, הווקי טוקיז ועוד מצאו, או עדיין מחפשות, את דרכן החוצה.

על רקע המהפכה הזאת יוצא "The Easiest Way To Fall", תקליט החדש של של אמיר פרי, אקס-פורטרט. פרי אמנם שר כאן באנגלית, כמו בתקליט וחצי סולו הקודמים שלו, אבל חלק ניכר מהקטעים באלבום היו מרגישים נוח מאד בשלולית הרגועה של הרדיו, ובאווירה רגועה, כידוע, אין שום דבר רע. לא כולם צריכים לצרוח באנגלית כדי שישמעו אותם בארצות ניכר. את המשפט "שקט הוא הרעש החדש" לא המצאתי לבד. אמרו את זה קודם (לפני , זה לא משנה).

הדבר הכי בולט באלבום של פרי הן המלודיות המתוקות. זה ללא ספק החלק החזק שלו כיוצר. כמעט בכל אחד מהקטעים אפשר למצוא ליין מלודי בנוי היטב עד מרגש (ומלנכולי כמובן), בעיקר במלודית השירה, אבל גם בגיטרות ובכלים האחרים. השירה הכמו עייפה והלא מתלהמת של הזמר פרי עובדת לטובתו, ומשתלבת יפה במארג הכלים שיצר לעצמו כבסיס. עד לקטע הרביעי הכל נשמע בסדר, ולכאורה, בתור סאקרית של מלודיות קליטות הייתי צריכה להישען אחורה ולהתמוגג עד כלות, אבל משהו בכל זאת לא עובד. אחרי הקטע החמישי הצלחתי להבין שמה שמציק לאוזניים שלי הם שלושה דברים עיקריים: קודם כל, הסאונדים הלא מאד עדכניים, שנותנים הרגשה שמדובר בדמו מוצלח או סקיצה לא רעה. שנית, הבחירה במיקס שמדגיש דווקא את מצילות ההיי-הט ואת התוף-מרים, שנשמעים סינתטיים ומסונתזים לחלוטין, ונשמעים קצת כמו "קליק" מכני וקר שמישהו שכח להוריד מהגרסה הסופית. אבל הסיבה העיקרית להרגשה הלא נוחה, היא שפשוט כבר שמעתי את מה שיש לאלבום הזה להציע, וזה קרה במגוון אלבומים רחב: כל רצועה נשמעת דומה מדי לדברים אחרים (שלא בהכרח קשורים זה לזה). הטראקים הראשונים נשמעים כמו גרסאות של סיגר רוס ואייר. טראק מספר 5, "Clean Up Boys!", נשמע כמו דאפט פאנק עם זמר אורח, קטעים אחרים מזכירים את קיד-לוקו ופאטבוי סלים, וטראק אחר כאילו נלקח מ-“The Other Side”, הצד הלא קרחניסטי של אינפקטד משרום. זה, כמובן, לא עושה מהקטעים הנ"ל לא טובים, זה רק עושה אותם לא ממש מקוריים. אמיר פרי רוצה להיות כמו, והאמת שהוא לא ממש מסתיר את זה. מי שמסמפל את הקלאש והטמפטישנס בתקליט שלו, וגם רוצה להישמע מקורי, שם לעצמו רגל גדולה בדרך.

ולמרות זאת, אם הייתי חברת תקליטים, לא הייתי מפספסת את היכולת המלודית של אמיר פרי. מה שהוא כנראה צריך זה מפיק אחר. שמעתי שרולו מתפנה בספטמבר, או אולי לבוטש וויג בא להסתכסך קצת עם האלקטרוניקה, לכו תדעו. ואם לא בא לו על החבר'ה מחוצלארץ, אולי שווה לדבר עם כוחות מקומיים כמו חיים לרוז או עודד פרח. בלי מפיק מוזיקלי מעולה, אמיר פרי עלול להמשיך להישמע כמו פוטנציאל לא ממומש.

אמיר פרי, "The Easiest Way to Fall" (אירסיי)

** אמיר פרי יתארח הערב בשעה 20:00, בפורום מוזיקה ישראלית של וואלה!

ומיוצר שגר בארץ ושר באנגלית, במעבר חד לצד השני של הגלקסיה, לזמר ישראלי שמתגורר בפלורידה, שבה כידוע הולכים למכולת באנגלית, אלא שהוא מתעקש לשיר דווקא בעברית הנידחת שלנו, ואם לא די בכך, הוא קרא לתקליט שלו "בעברית" עבור מי שהתקשה להבין. קוראים לו רזי בן עזר, ואם שם המשפחה מצלצל מוכר זה כי שרון (אליוט) בן עזר (פוליאנה פרנק ומעללים נוספים) היא אחותו. ישב האח בן עזר באמריקה הרחוקה והקליט באולפני "אח חורג" (אהמ…) תקליט שמתחיל במשפט מעורר המחשבה: "אני מעדיף את המציאות על פני האמת כולה…אני מעדיף את השלווה על פני האהבה כולה". הטקסטים בתקליט של רזי בן עזר טובים לעין ערוך מהלחנים, מהעיבודים ומההפקה. העוקצנות לבית בן עזר שולחת את גרורותיה המשמחות לאורך התקליט כולו: "אי אפשר לסמוך על טובי הלב, מטובי הלב עשו אהלים וסבון" (מתוך: "אוטובוס מלא אמונה"), או "רק היהודים יודעים לכתוב ספרים על בלוז, אני חושב שהשיר הזה נגמר, אני חייב לזוז" (מתוך: "ספר על תולדות הבלוז"), וגם "הורה, אולי ניפול לג'ורה, אולי נלמד קצת תורה…ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת לראות מבט ספורט עם שקית גרעינים" (מתוך: בין קהיר לבין דמשק").

החלק החלש של האלבום, הוא כל מה שלא קשור למילים. הלחנים לא מצליחים לגעת, ההפקה פשוטה עד כדי חוסר מעוף בקטעים רבים מדי, והקול של בן עזר, איך לומר…שמעתי כריזמטיים ממנו בחיי. ובכל זאת, הישראליות המתפרצת מתקליט שהופק רובו ככולו מחוץ לגבולות הארץ מעוררת הערכה מסוימת. רזי בן עזר מתגעגע. אם חשבתי שנדמה לי, גרסת הכיסוי בעלת הניחוח האשכנזי ל"הפרח בגני" באה והוכיחה את זה מעל לכל ספק. דווקא בקאבר הזה, יותר מבכל האלבום, ניכרת הבעיה העיקרית של בן עזר. ההפקה צפויה, הסאונדים משומשים וההרגשה היא שאפשר היה לקחת את השיר הזה כמה צעדים גדולים קדימה על ידי בחירה בעיבודים אחרים שיחמיאו יותר לאופי השירה של בן עזר. באופן כללי, התקליט סובל מבוסריות מוזיקלית, ומפער בלתי ניתן לגישור בין רמתם הגבוהה של הטקסטים המפולפלים לבין האג'נדה המוזיקלית, שפשוט לא קיימת בכלל.

השורה התחתונה, אם כך, חייבת להיות באנגלית (מתורגמת). דיוק אלינגטון אמר פעם: "יש רק שני סוגים של מוזיקה, טובה ורעה". בעברית, באנגלית, באפריקנס או בתורכית, מוזיקה טובה תצליח תמיד לחצות את הגבולות שהמציא לעצמו המין האנושי. ועל כך נאמר: יאללה איזבו.

רזי בן עזר, "בעברית" (טרקטור)