שתי מסקנות עצובות עולות מצפייה בסדרה הדוקומנטרית המצוינת "מדינת היהודים" הסוקרת את תולדות ההומור והבידור הישראלי. המסקנה העצובה הראשונה היא שבשלושים השנים האחרונות, רבקה מיכאלי היא זו שקובעת את צו האופנה של נשות ישראל. היא ולא אחרת אחראית על המעבר משיער ארוך לקצר בשנות ה-70 ועל הטעות ההיסטורית של צביעתו לאדום החל מסוף שנות ה-80. תסתכלו עליה ותראו את אמא שלכם. המסקנה השנייה והעצובה הרבה יותר היא שפעם היתה פה סאטירה. נכון, למועדון ה"חמאם" הגיעה רק האליטה החברתית הקבועה, אבל את "ניקוי ראש" ראו בכל בית ואורי זוהר, בשיא הצלחתו, ארגן משחק כדורגל של סלבריטיז מקומיים תחת השם "גול לממשל הצבאי".
אם בעתיד יופקו פרקים נוספים של "מדינת היהודים", סביר להניח שבפרק שיעסוק בסאטירה, או בהיעלמותה מהתרבות הישראלית יוזכרו גם יובל שגב ונדב בושם, הלוא הם מופע ההומור והנונסנס "ישבנים קוראים שירה". "הישבנים", על אף שמם המוזר, יוצרים את הסאטירה שלהם בדיוק מאותו פרדוקס שגרם ליוצרי "מדינת היהודים" לקרוא בשם האירוני והמדויק כל כך לסדרת הטלוויזיה שעניינה הוא ההומור בישראל. גם אלו וגם אלו ממשיכים לשאול את אותה שאלה תמימה שהעסיקה את הסאטירה הישראלית מראשיתה, ורלוונטית היום יותר מתמיד: אם זו "מדינת היהודים", אז מה עושים כאן כל כך הרבה ערבים?
דגל ישראל, שני מיקרופונים על במה שחורה ונגינה חרישית של "חורשת האקליפטוס" מקבלים את פני הבאים למופע ה"ישבנים". כמו יום הזיכרון, רק משעשע יותר. זהו ערב שירה ציוני ולכן חייב להיות ממלכתי, פומפוזי ומלא תחושת קורבן. יובל שגב הוא השוטר הרגיש, זך מנצור, שלא מפסיק להסניף קוק (או אולי "חגיגת"?) ואוהב לירות לאשכנזים בין הרגליים, סתם כדי לראות אותם קופצים. נדב בושם עולה לבמה לבוש בשמלה, כיסוי-ראש ואם-16. בושם הוא שמחה בביוף, מתנחלת, רווקה ומנהיגה חברתית. ביחד הם קוראים ושרים משיריהם. דרך השירים אנחנו לומדים על השקפות העולם של השניים כפי שהן מתעצבות אל מול מהדורות החדשות. כיאה למופע סאטירי מוצלח "הישבנים" מעודכנים עד הרגע האחרון. החל מטלי פחימה, ההולכת ומצטיירת כצעצוע החדש של מערכת הביטחון (אחרי שכבר לא כיף לשחק עם ואנונו) ועד תוכנית ה"בלוג" של אביב גפן.
מלווינגר עד אפי איתם
מה שהופך את המופע ליותר מסתם נונסנס מוצלח, הוא דמותה של המתנחלת בביוף. "אוסלו מת, תינוק נולד, ובגדר ההפרדה, עוד שמאלני נהרג", היא מסיימת שיר שנקרא "שיר תקווה" ובושם מצליח להעביר דרכה את כל הצביעות וההתחסדות של אנשי הציונות הדתית. אלו שאוהבים להציג עצמם כאנשי ספר ורוח, אנושיים ומתורבתים בזמן שפשעי מלחמה נעשים בחצר ביתם רק כדי שיוכלו להמשיך בהעמדת הפנים הזו. כששומעים את הצחוק המעושה של בביוף קשה שלא להיזכר במערכון של "ניקוי ראש" בו מחקה ספי ריבלין את הרב לוינגר מחבק אבן בגבעות השומרון ושואל אותה באינטימיות "אז כמה זמן את בארץ?". דרך השירים המחורזים ברישול מעבירים ה"ישבנים" את המסר שלעולם לא תשמעו מפורשות מממשיכו של לוינגר, השר לשעבר אפי איתם: כל הערבים אותו דבר, יש יותר מידי הומואים, ולא חשוב אם מישהו אונס קטינות, העיקר שהוא עושה מילואים".
בתקווה שהפרוייקט התיעודי של "מדינת היהודים" יתחדש בעוד אי אלו שנים, ספק אם יימצא שם מקום לחיקויים האינפנטיליים של אדיר מילר או להומור הוולגרי של אלי ומריאנו. מבט אל העבר מלמד שמי שנשאר בתודעה וממשיך להשפיע הוא רק מי שהצליח להגיד משהו. משהו אמיץ, רלוונטי, על התקופה בה הוא חי. ספק אם קיים היום בדרן אחד בטלוויזיה שעומד בקריטריון הזה. "ישבנים קוראים שירה" אולי לא יצילו את התרבות הישראלית מהשיממון הסאטירי וההומור השמרני המאפיינים אותה, אבל הם לפחות נותנים תקווה לאלו שמרגישים שלא נותר להם איפה ועל מה לצחוק. יובל שגב ונדב בושם מחזירים את האירוניה למושג "מדינת היהודים" כי הם מזכירים לנו בדרכם המצחיקה איפה אנחנו חיים. בימים בהם כולם מנסים לשכוח ולהשכיח, זו נחמה גדולה.
*"ישבנים קוראים שירה" מופיעים הערב ב-23:00 בתיאטרון תמונע בתל אביב.