הרשו לי לבקש טובה ממי ביניכם שיתקל השבוע בצמד שדרני הרדיו, שי ודרור. אל בהלה: כל רצוני הוא למסור לחברה שהם הצליחו לעשות מה שלעולם לא הייתי מאמין שאצליח להרגיש. כדי להבהיר את חשיבות המהפך הרגשי נתחיל עם מובאה מהסוג המכונה בעיתונות "לא נגענו". להלן שיחה שהתקיימה בשידור חי, ביום רביעי האחרון, בין השר לביטחון פנים, צחי הנגבי, לצמד כוכבי רדיו תל-אביב:
שי ודרור: "צחי, מה שלומך? אנחנו בשידור לגבי דו"ח מבקר המדינה".
הנגבי: "שי ודרור! אתם עדיין קירחים?"
שי: "אחד מאיתנו לפחות. הוא עדיין קירח, אני גידלתי תלתלים שחבל על הזמן".
הנגבי: "אז אני רוצה להמליץ לכם על אורי גרוס. הוא יכול לתת לשניכם פיאות. אבל אני עוד לא יודע מי הקירח שי או דרור?".
שי: "דרור הקירח".
הנגבי: "ומי המכוער?".
דרור: "מי המכוער? אמא שלך מכוערת".
הנגבי: "אל תיקחו את זה אישית, מי המכוער?".
שי: "תגיד, מה נהיה ממך?".
דרור: "ח'ברה, תהיו גברים, אל תתקפלו".
שי ודרור: "שנינו מכוערים".
הנגבי: "אבל אחד קירח, ואני לא זוכר אם זה שי או דרור".
דרור: "צחי, כשר בישראל, כבן של גאולה כהן, הייתי עוזב את העניין של היופי".
הנגבי: "אני לא מאמין. אתם משתמשים בהורים, זה אומר שפגעתי בכם בנקודה חלשה".
הרשו לי לקטוע כאן את השיחה בסופו של דבר, היו אלה שי ודרור שהניפו מיקרופון לבן - מתוך הנחה שכבר הבנתם מה קרה לי: התאהבתי. בהנגבי. גילוי נאות: לא קיבלתי עדיין הבטחה לג'וב נחמד.
העובדה שמה שחוצץ כרגע בין הנגבי בעצמו לתום עידן ביקוריו, כאדם שפוי, במספרה הוא משהו בין 20 ל-25 שערות בלבד הופכת את שיחת המתקרחים הזאת למדהימה יותר, אבל הסיפור דווקא לא מצחיק. דומה שלא נצליח לאתר עוד שיחה שתצליח להקרין בעוצמה כה מזעזעת את הוולגריות הישראלית, את חוסר היכולת לפתח כאן סאטירה לשמה. מה שגרם לי להתאהב בארכי-פרחי הפוליטי מספר אחד בישראל נעוץ בכך שבשיחה הזאת הוא הצליח להמחיש היטב מדוע שי ודרור מהווים בשנים האחרונות הסבר עגמומי לכך שאין לנו סאטירה אמיתית בארץ.
שי ודרור החלו את דרכם כצמד סאטיריקנים מוכשר, צמד שלא הסתפק בהכרזת המלך הוא עירום אלא דאג גם להפשיט אותו בערמומיות משעשעת. הם עשו ככל העולה על רוחם הטובה בפוליטיקאים, אנשי ממסד, תקשורת וכל מי שהדיף בושם עם ריח של מרכז ליכוד. עד כאן הכל היה טבול בחן וכישרון. אלא שבנקודה מסויימת, שלמען האמת חפפה את המעבר שלהם מגלי האתר לשידורים חיים בטלוויזיה, הם הגדילו לעשות: הם הפכו למי שגם רוצה לרמוס את המלך, אם אפשר בנעלי עקב מסומרות. רק שהרעיון להפתיע מרואיינים עם עלבונות בשידור חי חיסל את הצמד כסאטיריקנים והפך אותם לעוד ז'אנר ברוטלי במשוואת הבהמיות הישראלית. הבעיה הייתה שזה יותר מדי הצליח להם. השמחה על תגובת היד הקשה בה נקט הנגבי איננה מסווה כמובן את הרושם הרע שהותיר השר לביטחון פנים; היא קשורה באכזבה שהנחילו שי ודרור לכל מי שפעם, לא מזמן, לפני חמש שנים בערך, נהג להמתין עד חצות כדי להאזין לתוכנית הלילה האנינה בארסיותה שלהם.
"שמע, גדי אני אזיין אותו בתחת"
מעבר להיותה נקודת אל חזור בהתבהמות הישראלית "מכוער", "קירח", "אמא שלך מכוערת" וביטויים פרלמנטריים נוספים - השיחה הזאת, מן הזווית התרבותית שבה, היא ה-11 בספטמבר של הסאטירה הישראלית לדורותיה. נכון לעכשיו, פרט ל"שמע, גדי, אני אזיין אותו בתחת" שיטיח אריק שרון כלפי אמנון אברמוביץ' אני באמת לא יודע לאן עוד אפשר לשאוף.
לכן זה היה הרגע המצחיק הכי עצוב שאפשר. עצוב משום ששי ודרור הם אולי היחידים בעולם הסאטירה החילוני-שמאלני שהכשרון שלהם אמיתי. זה היה רגע עצוב מפני שלשי ודרור כבר היה הכל, ובכל זאת הם ביקשו פחות. הניסיונות להתקשר לבכירים תוך כדי הטחת עלבונות בשידור היו כתב כניעה הומוריסטי בבחינת אם אתה לא יכול לצחוק עליו, תרביץ לו. התחושה ששי ודרור הפסיקו להתאמץ כדי לסנוט באופן מתוחכם, וביכרו יריקות בפרצוף, לא החלה אתמול כאמור, אבל היא התפוצצה להם בפרצוף בשיחה הזאת.
הסאטירה של "ניקוי ראש" הייתה מוצלחת לזמנה משום שיוצריה ומבצעיה יצאו לדרך מתוך רצון אמיתי להאיר פינות חשוכות בהתנהלות הישראלית. גם "החמישייה הקאמרית" ברגעיה הגדולים היטיבה לנסח אמירות חברתיות-פוליטיות דרך הסאב ולא באמצעות הטקסט הסהרורי עצמו. אבל הימים האלה חלפו. קל להבין מדוע ויתרו שי ודרור על לשון המעטה. אנדרסטייטמנט היא גישה שצריך לעמול קשה עבורה בשביל להסוות את הזיעה שהושקעה. זה שנים שכוחם של שי ודרור תש מלנסות. לכן טוב שהנקמה בברית הבריונים הרדיופונית הגיעה. מכיוון שניכר היה לכל מאזין ששי ודרור נכנסו להלם קרב בעקבות מלחמת ששת הדקות שפתח בה הנגבי, מה שעצוב הוא שאם הצמד ינסה מעתה לחזור, כפי שראוי, להומור אנין יותר בקרוב הם שבים לטלוויזיה - זו תהיה הוכחה נוספת לכך שישראלים, גם המוכשרים שבהם, בסופו של דבר, מבינים רק כוח.