קולטריין חי בסרט

כשנדרש לשאלה "מה זה ברוקן ביט" ענה איי.ג'י קאלצ'ר, מדען ביטים מהולל ומעמודי התווך של הסצינה המערב-לונדונית, שהוא מעדיף לא לקרוא למוזיקה בשמות. מוזיקה זה כמו יריעה אחת גדולה של בד, המשיך איי ג'י, כשאנחנו קוראים לה בשמות אנחנו יוצרים לה גבולות שמגבילים אותנו ועושים חור ביריעה.

10 חודשים ארוכים אני מחכה לכתוב על האלבום של DKD. האלבום שיצא ביפן כבר בסוף שנה שעברה, נוחת סוף-סוף בחנויות התקליטים המובחרות באירופה. שיתוף הפעולה בין שלישיית היוצרים/מפיקים נוצר על דרך המקרה, כשדיגו, חצי הצמד האגדי 4-הירו, הגיע לאולפן ופגש שם את קאידי טאטם, וירטואוז קלידים וחבר בקולקטיב באגז אין דה אטיק, ואת דאז-איי-קיו, הממקסס הראשי של הבאגז, שגם זכור לטובה מאחד מערבי הברוקן-ביט בסופהביט ז"ל. דיגו קיידי ודאז זה בחשבון פשוט DKD.

יש הטוענים כי את התווית "ברוקן-ביט" המציאה המדיה, שהתקשתה להתמודד עם הסצינה החדשה שהתעוררה במערב לונדון של סוף שנות הניינטיז. למרות שהברוקן-ביט השתרש כז'אנר בפני עצמו, חוזרים ומזכירים המעריצים והיוצרים שאת השם לא הם המציאו, ושהם מעדיפים שיתייחסו אליהם כאל סצינה ולא כאל סגנון מוזיקלי מסוים. מבחינתם ה"ברוקן", לא מתייחס כלל לביט השבור שמלווה רבים מהקטעים שלהם. מה ששבור מבחינתם הוא הסגנונות הרבים מהם הם מושפעים – דראם-אנ'-בייס, ג'אנגל, היפ-הופ, סול, האוס והרבה רייר-גרובז. כל המגירות האלה נשברות לתוך קדירה אחת, ומותכות לתבשיל חדש.

למרות שזו הפעם הראשונה שהשלישייה הזו עובדת יחד, כל אחד מהם ממלא את הפונקציה שלו במערכת האורגנית ההרמונית של DKD. דיגו מפזר ביטים וגרובים שהוא אסף מהרצפה של האולפן בדוליס היל, קיידי תורם את היכולת המרשימה שלו על הקלידים ודאז ממקסס את הכל כמו שרק הוא יודע. אם זה לא מספיק, מצטרפות אליהם ווקאליסטיות נהדרות, שכבר הוכיחו מה הן שוות - ליידי אלמה, פייס ובמבה סגווי. בכל השירים בהם הן משתתפות, הקולות שלהן מוכפלים ומשולשים כדי ליצור אנסמבל מרשים של קולות. האנסמבל והרפיטיטביות השטוחה בקטעים יוצרים אפקט מהפנט. קטע הנושא של האלבום הוא דוגמא מצוינת לשיתוף הפעולה המוצלח, דיגו, קיידי ובמבה סגווי מספקים את הקולות לאחד מהמנוני הברוקן-ביט הרצחניים לרחבה, לפחות מאז "Loose Lips" הידוע לשמצה של סייג'י.

ז'אנר, סצינה או פירמה לתחתונים, ברוקן-ביט, פיוצ'ר סול או דאנס מתקדם, "פיוצ'ר רייג'" של DKD הוא שילוב מצויין בין הישן של פעם, של הקולות, הגרוב והמלודיה, עם החדש של עכשיו, של הביטים והצפצופים הפיוצ'וריסטים.

DKD, "Future Rage" (יבוא, Bitasweet/2000 Black)

לבלו-נוט ,פעם לייבל הג'אז הכי מפורסם בעולם, נמאס מהוצאות מחודשות של קלאסיקות ג'אז ישנות. בעשור האחרון משנה הלייבל את פניו ומנסה להמציא את עצמו מחדש. אות הפתיחה לשינוי היה אלבום הבכורה של US3, ובמיוחד הקטע קאנטלופ מתוכו, אחד השירים הגדולים של הניינטיז, והראשון ששילב יחדיו את הסאונד והווקאלז של ההיפ-הופ עם החצוצרות הג'אזיות של בלו-נוט. החדשנות של קאנטלופ סללה את הדרך לשילוב בין הז'אנרים, שילוב שנראה די טבעי למאזין בשנות ה-2000. מאז התחיל הלייבל לפרוש את חסותו על פרוייקטים עם אוריינטציה אלקטרונית יותר, פרוייקטים שרחוקים מרחק גדול מהג'אז הטהור שאפיין אותו לאורך הדרך. בתקופה האחרונה התחזקה הרוח במפרשים האלקטרוניים הניסיוניים של בלו-נוט. מאדליב, החתול הקליפורני הכי עסוק בעולם המערבי, קיבל את המפתחות לכספת הלייבל והציע ב"Shades of Blue" אינטרפרטציות מסטוליות משלו לקטעי ג'אז עתיקים, ואפשר לדבר גם על פרוייקט החידושים "Blue Note Revisited" עם אמנים כמו באגז, ג'אזנובה וקני דופ שחיברו את הג'אז של העבר עם הביטים של העתיד.

"Express Way", האלבום השני של הטראבלמייקרז, ממשיך את האג'נדה האלקטרונית המתחדשת של בלו-נוט. האלבום של הצמד ממרסיי מציג מוזיקה מהסרטים, כזו שניזונה מהם וכזו שיכולה יום אחד להזין אותם. החיבור לקולנוע נוצר בזכות הסימפולים הרבים הלקוחים מסרטים, מחזות זמר ותכניות טלוויזיה משנות השבעים, ובזכות סידורי הג'אז האינסטרומנטליים המוצלחים של הצמד.

האהבה הגדולה של הצמד לקולנוע וינטאג' שחור משתקפת גם בסימפולים המרגשים שנבחרו לאלבום, כמו למשל בקטע Call And Response"", וגם במוזיקה עצמה, שמרחפת בין גוספל אמיתי לסול, Fאנק וג'אז עם עצירה הכרחית בהיפ-הופ באדיבותו של גיפט אוף גאב מבלאקלישס. למוזיקה סינמטית יש נטייה להיות טרחנית ומייגעת. אולי בגלל שהיוצרים שלה לא מאמינים שחוץ מסטודנטים לקולנוע שמחפשים איזה פסקול לסרט אזוטרי, יש אנשים שינסו להאזין לאלבום שלהם בלי איזה ויז'ואל מרצד. לא כך אצל הטראבלמייקרז. אצלם הסרט מרגש, מותח, טראגי וסוחט דמעות.

טראבלמייקרז, "Express way" (הליקון; Blue Note)