וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חוקי זה לגמרי לבד

1.9.2004 / 9:50

אחרי שהעיניים שלו התרגלו לעיצוב, מעוז דגני התפנן להוריד שירים בלי להסתכן במאסר

אולי האתרים songs.co.il ו- iMusic מבינים משהו במוזיקה, אבל הם מבינים מעט מדי באינטרנט. שני האתרים מציעים מגוון נאה למחצה אך צר של מוזיקה ישראלית להורדה בפורמט mp3, אבל עושים את זה באתרים שהשימושיות מהם והלאה, כש-iMusic מוצלח מעט יותר מ-songs.co.il. תהליך הקניה בשניהם דומה - אפשר לחפש אמן או שיר, לשמוע דגימה מכל שיר, ואחרי הרשמה קצרה לאתר, להעביר שירים או אלבומים לסל הקניות ולרכוש בכרטיס אשראי. המחירים זולים מחנות (אבל יקרים מגניבה), ומי שקונה מנוי יוצא עוד יותר מורווח.

נתחיל בוותיק מבין שניהם, songs.co.il לבית NMC, שהוקם בנובמבר 2003. קטלוג האתר כולל כמה מגדולי האומה (חווה, אריק ומאיר), קצת מיינסטרים (דנה ברגר וירמי קפלן), אמנים צעירים (כמו רונה קינן, שב"ק ס וקאשי) וגם משהו בשביל הנוער השובב (האחיות פיק וחמסה). בונוסים מיוחדים כוללים את כוכב האירוויזיון צ'יקי, הסינגר-סונגרייטר לייזי גורדון והמדליסט האולימפי טייסטו.

Songs.co.il מנצל את האפשרויות הטמונות במדיום על ידי היצע רחב של תוכן - קישורים למילות השירים (באישור האמן), אפשרות להדפיס את עטיפת האלבום עם קנייתו, הורדת רינגטונים ללהיטים (בסלקום נשבעו לי שזה נחשב תוכן) ומידע על כל אמן ואלבום. הבעיה עם הטקסטים הנ"ל, שמומלצים בעיקר למי שלא חובבים סימני פיסוק, היא שהם מכילים פחות מדי אינפורמציה ויותר מדי גרסת רני רהב מצוחצחת לביוגרפיות של מומה.

אך אויה, התוכן מתחבא מאחורי עיצוב לא קריא ולא יפה; כבר עם הכניסה לדף הבית, האתר מכה בך בעיצוב הקופת-חולימי שלו - גווני תכלת מתמסמסים, תמונת קולאז' דהויה של כמה מהאמנים, וכפתורים מכוערים. גם הממשק של האתר לא נוח, הניווט לא מספיק אינטואיטיבי והמידע מוצג באופן צפוף ולא קריא. למשל, האלבומים של כל אמן מוצגים על ידי תמונה ממוזערת של העטיפה, ולא בשמם - לך תמצא את מבוקשך בין, נאמר, תריסר האלבומים של מתי כספי; ועוד כהנה ניג'וסי ממשק שמעידים על הצורך במעצב אתרים, מהסוג שבלעדיו לא בונים אתר, בטח לא מסחרי. בקיצור, רמונט קטן, ואפשר לשלוף כרטיס אשראי.

ניצן זעירא מאגף משמאל

האח הצעיר, iMusic השייך לנענע דיסק, רק חודש באוויר וכבר פוזל אל נישת החתיך והמתוחכם. הוא מתהדר בקווים חדים וגימור בריח פלאש, ונותן חוויית משתמש ראשונית נעימה. באתר מוצעים למכירה שירים של אמני החברה, מפורטיסחרוף דרך דן תורן עד שרון רוטר, ולצידם ותיקים כמו ג'וזי כץ ואבי טולדנו, תקליטים מלייבלים עצמאיים (שילה פרבר, שי להב) והרבה אוספים ישנים ממשפחת "דבר אלי בפרחים". גם פה בולט החסרון הבולט מול אתר כמו iTunes - המבחר מוגבל למה שנענע דיסק שמה עליו יד, ולכן מצומצם מאוד יחסית לחנות תקליטים.

בנוסף לקטלוג השירים, האתר מציע רדיו שמשמיע את האמנים הנמכרים, ובעיקר את אמני נענע, ויכול להנעים את הזמן גם אחרי הביקור באתר. בפורום, הגולשים חולקים עם הכיתה תלונות, הצעות לשיפור ואלבומים שירצו לראות באתר ("ייבדק"). ולקינוח, חלק משמות האמנים והאלבומים מקשרים למומה.

גם באתר הזה יש בעיות ממשק לא מקצועיות, כמו קישורים שבורים או דף עזרה המציג מסכים לא נכונים. כמו ב-songs, מי שקנה אלבום שלם, יצטרך להוריד את השירים אחד אחד, מה שיכול לגרום לך להפסיד בי"ס אם קנית אלבום עם 15 שירים, שלא לדבר על "עבודה עברית 1-4". ובכל זאת, זה מרשים לראות ש"נענע דיסק", חברת תקליטים קטנה שהנוכחות שלה באינטרנט התבטאה עד היום בעיקר בללכת מכות עם הפורטל נענע על מי תפס למי את השם, מתמודדת יפה במגרש של הגדולים – לא ממצמצת מול NMC הגדולה ומקדימה את כל האחרות.

וכדי להתחבר למתמטיקאי שבי, קצת מספרים – השירים יורדים ב-mp3 מקודד ב-192 kbps. ב-ADSL קצב ההורדה הוא כדקה או שתיים לשיר. ב-iMusic תשלמו 3.20 ש"ח לשיר ו-25 לאלבום, אבל תוכלו לרכוש מנוי, מ-10 שירים ב-28 ש"ח ועד 100 ב-240. ב-songs המחיר גבוה יותר: 4 ש"ח לשיר, כ-35 לאלבום, ומנויים המשתרעים מ-35 ש"ח ל-10 שירים עד 84 ל-30.

אנחנו בטח לא פראיירים

אחרי מדור הצרכנות הקליל שעברנו יחדיו, נותרה תלויה באוויר השאלה – זה יעבוד, הקטע הזה עם לשלם על שירים באינטרנט? באתי קצת סקפטי, אבל הניסיונות הכנים של האתרים הנ"ל הותירו אותי עם קמצוץ אופטימיות. כבר שנים, גם אחרי שהתפוצצה הבועה, התרגלנו לקבל באינטרנט הכל בחינם – תיבות דואר הולכות וגדלות, עיתונים, משחקים, רינגטונים וסמסים, מילים לשירים ורוב המידע שאתם צריכים או לא. בפועל, על כל שירות תוכן מחוץ לווירטואליה או בתוכה, תמצאו מענה חינמי באינטרנט. ואכן, רוב המודלים העסקיים הכרוכים בגבייה מגולשים שנוסו בארץ נכשלו, אם בגלל הרצון הבוגר לא לצאת פראיירים (הבה נכנה זאת "צרכנות ישראלית נבונה") או החשש למסור את מספר כרטיס האשראי באתר, שלמשתמש הסביר אין שום דרך לדעת אם ניתן לסמוך עליו. למעשה, גם לפני האינטרנט היינו מומחים גדולים בהעתקת משחקים, ואם היה ענף אולימפי בתוכנות גנובות אז גל פרידמן כבר לא היה עושה היסטוריה.

אבל מי שמסתכל במשקפיים וורודים (אני יודע, זה קצת גיי) יכול לראות את היתרונות בהורדה בתשלום. מול חנויות התקליטים ההורדה מנצחת בנקודות, מאותן הסיבות שתקפות לכל אתר מסחרי – בעיקר בגלל שחם מדי ללכת עד לקניון – כמו גם המחיר הזול, האפשרות לקנות שיר בודד והתכנים הנוספים. גם כשמעמידים את האתרים הרשמיים מול תוכנות השיתוף, יש להם כמה יתרונות: קל למצוא את מה שיש בקטלוג ולא צריך לארוב לשיר שלך; לא תצטרך לברור בין עשרות הגרסאות המוצעות; ולא תתאכזב לגלות שאחרי 90% קובץ, הגולש ממנו אתה מוריד יצא לקמפינג ותקע לך את ההורדה. כשמדובר במוזיקה ישראלית, תוכנות השיתוף עוד יותר מתעתעות, כי אתה צריך לחפש כל שיר גם בעברית וגם באנגלית (אז מה סגרנו, אמדורסקי זה עם i או y? עם פ או ף?), והסיכויים למצוא שירים נידחים קלוש עוד יותר (ב-iMusic, שם מוצגות מספר ההורדות של כל שיר, קיבלתי את הרושם שמורידים יותר שירים נדירים מאשר אלבומים ידועים).

יש גם את הקטע המוסרי הזה. אז ככה - זה חוקי, למי שאכפת מזה, וזה תורם לאמנים הישראליים, ולי אכפת מזה. אני לא רוצה לצאת צדיק, כי אני לא - גם אני בחשתי פה ושם בשירותי שיתוף קבצים, אבל כשזה מגיע למוזיקאים מהשכונה... זה כבר סיפור אחר, גם בהיבט האגו-תרבותי (בבחינת תשקיעו בתרבות שלכם) וגם בהיבט הכמותי. לאמנים בינלאומיים שוק הלקוחות רחב כרוחבו של העולם (כמה מיליארד חסרי אמצעים לכאן או לכאן), אבל אמן ישראלי נאלץ בדרך כלל להסתפק בשישה מיליון לבנטינים כקונים פוטנציאליים. אי לכך, במוסר הסובייקטיבי שלי, כשמדובר באמנים ישראליים אני (כמעט) תמיד רוכש, ולכן הורדה בתשלום היא אופציה קורצת. כולי תקווה שעם השיפורים הנדרשים – ל-songs בממשק ואולי גם במחיר, ל-iMusic בהיקף הקטלוג ובתכנים הנוספים – תשתכנעו שהאופציה החוקית טומנת בחובה מספיק יתרונות בשביל להצדיק את השקלים שלכם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully