מ. נייט שאמאלאן תקוע. ההודי בן ה-34, שכבש את הוליווד בסערה עם "החוש השישי", חייב עצמו לנוסחה, ולא נראה שהוא מתכוון להשתחרר ממנה. נראה לי, שזוהי נקודת המוצא ממנה צריך להחליט איך לגשת לסרטיו בין אם באור חיובי ובין אם שלילי. אין לכם כוח לטוויסט בעלילה עם הפחדות בדרך? אבוד לכם. באתם להנות מקולנוע עשוי היטב, מתח יעיל וסוזי סורפרייז פוער לסת לסיום? לא תתאכזבו. מה שכן, ראוי ומעניין לבדוק את סרטיו של שאמאלאן בחוויית צפיה חוזרת. שכן לראות אותם זה כמו לראות מופע קסמים, לאחר שגילית איך הקסם מתבצע. אז בדקתי, והלכתי שוב ל"הכפר". וכן, אפשר להנות (ואפילו לפחד שוב), ולו מעצם התהליך. אני מניח, כי בשל ההתמקדות בנוסחה, צפויים מבקרים וצופים רבים להסתייג מהטוויסט של הבמאי, שתייג את עצמו כטוויסטר של הוליווד. אז חבל.
לעלילה: בפנסילבניה של 1897 מתבודדת קהילה הרמונית ותמימה בכפר מוקף יערות. ההורים מונעים מילדיהם ומעצמם להיכנס ליערות ודרכם העירה, מאחר וחיים בהם יצורים אימתניים, אשר לא יתקפו כל עוד מצייתים לכמה כללים ולא טורדים את שלוותם. כת האמיש פוגשת את אדגר אלן פו, אם תרצו. יום אחד, השלווה מתערערת, הפסקת האש עם היצורים נפסקת ותושבי הכפר עתידים לגלות בחרדה את האמיתות שמתחת לפני השטח.
שאמאלאן מוליך את הצופים בבילד-אפ יעיל מיוחד, בתווך של גלריית דמויות טובות לב. וויליאם הארט, עם עיניים אבהיות, מזכיר את צ'רלס אינגלס, ואם היה שם איזה היילי ג'ואל אוסמונט, הוא וודאי היה אומר: 'אני רואה אנשים משעממים'. אל תתבלבלו, בסופו של דבר, אין ספק כי זהו הקאסט הטוב ביותר ששאמאלאן עבד אתו, והוא נותן לו, כבמאי, שדרוג משמעותי. אדריאן ברודי נותן הצגת תכלית בדמותו של נוח, סוג של אידיוט הכפר, שבעומק האקסצנטריות הנאיבית שלו, הוא טומן גם משל ליצר הרע של האדם, שסופו להתגלות בכל מקום וזמן. וויליאם הארט וסיגורני וויבר, שני ענקי מסך לא מוערכים מספיק, שחוו תקופת זוהר מקבילה, במחצית השניה של שנות ה-80, מספקים משחק מינימלי, מדוייק ומרגש. חואקין פניקס המשתדרג מסרט לסרט, לומד להיות שחקן ראשי בין ראשיים.
אך הטובה מכולם, היא התגלית הצעירה בסרט ברייס הווארד, בתו של הבמאי האנמי רון הווארד, הצפויה לככב בהמשך הטרילוגיה האמריקאית של פון טרייר. הווארד נותנת הופעה בתולית אך גאונית, גם בעוצמה הרגשית שהיא מכניסה לקו העלילה, וגם בנחישות של דמותה העיוורת, המפגינה קשיחות שקטה שלא ראינו מאז זאטואיצ'י.
"נסי כמיטב יכולתך לא לצרוח"
מלבד הקאסט, מתזמר שאמאלאן צוות מנצח, הכולל את הצלם הגאון רוג'ר דיקינס, המראה איך פסטורליה המשתקפת דרך מינימום צבע, לצד זוויות וקצב מורטי עצבים, יכולים להעביר אותך חווית צפייה מושלמת. זו עבודתם המשותפת הראשונה של שאמאלאן ודיקינס, הצלם הקבוע של האחים כהן. כמו בכל סרטיו, הוא גורם לויז'ואל הכללי של הסרט להחרט בראשך ("אחי, איפה אתה", "האיש שלא היה שם" ו"חומות של תקווה" הם דוגמאות טובות). אווירת האפרוריות והאובך המיסטי שולטים, ובתוכם בולטים שני צבעים המשמשים את העלילה הצהוב הטוב והאדום הרע. עוד מרכיב המשרת נאמנה את הסרט, הוא פסקולו של ג'יימס ניוטון הווארד, המלחין הקבוע של שאמאלאן, שעושה עבודה שונה מכל מה שעשה עד כה, ועדיין מלביש באופן מושלם כל ליווי וכל קליימקס. שאמאלאן הצעיר מנצח באופן מרשים על כל המרכיבים הבונים מתח ויותר מזה עושה סרט טוב.
כשאומרת דמותו של הארט לבתו 'נסי כמיטב יכולתך לא לצרוח', נראה כי שאמאלאן משתעשע בצופים. הרי ברור שהיא צורחת, וברור גם שכל האולם קופץ כנשוך אמסטף. הכשרון שלו לבנות מתח ולגרום לשק האשכים שלנו להתכווץ מפחד, גם עם מינימום התרחשויות ואפס טיפות דם, הוא פנומנלי. ללא אפקטים, ובתמרון מסקרן בין אימה, רומנטיקה, דרמה ואלגוריה פוליטית חתרנית ומעניינת, הוא מתעתע בצופים לאורך הדרך, בונה ומפרק את המתח כרצונו, נותן פיקים מצמררים מפחד לצד קליימקס רומנטי מענג. וכמובן הטוויסט, שגם אם תגחך מולו, עדיין לא ציפית לו.
ניתן לקבוע ללא קושי כי זהו סרטו השלם והטוב ביותר של שאמאלאן וללא ספק, הסרט המפחיד ביותר שראיתי השנה. אגב, הוא עצמו, כמו בכל סרטיו, נותן הופעת אורח פצפונת בסיום, וכאילו מדריך את הצופים דרך הטקסט של דמותו: "יש לכם תפקיד קל, תיהנו ואל תספרו שום דבר לאף אחד", כנראה שזה עובד.