אנשי השניה

גם אני הייתי רוצה לזכות בטקס "פרסי אנשי השנה" של "קשת", בשיתוף "ידיעות אחרונות" ועיריית ירושלים. הייתי יכול לזכות באיש השנה בטלוויזיה- ראיתי הרבה טלוויזיה השנה, וגם קולנוע, ושמעתי מוזיקה ואפילו לא פיספסתי פרק אחד של "כוכב נולד". בספורט לא מגיע לי לזכות, אבל ניסיתי להיות מעורה בבידור ובתיאטרון וקצת בפוליטיקה. גם אני הייתי רוצה לשבת באולם תיאטרון ירושלים, לבוש במיטב מחלצותיי ולחייך מידי פעם למצלמה שתצלם אותי בלי שאשים לב מזמזם משיריה של נעמי שמר או מוחא כפיים לשמעון פרס. גם אני הייתי רוצה להיות מרחק יריקה מהמחשוף של מאיה בוסקילה ומליאור אשכנזי וסיגל אבין, ומנינט ודנקר ומששי ויונה. אולי המצלמה היתה תופסת אותי כשהם היו עולים לקבל פרס. בטח שהייתי מוחא להם כפיים. אפילו הייתי קם מהכיסא אם הם היו צריכים לעבור. אולי הייתי טופח להם בקטנה על הכתף, אפילו שהם לא מכירים אותי.

גם אני הייתי רוצה לעלות לבמה אחרי שהיו קוראים בשם שלי, מופתע, מרוגש ומזיע, ולהגיד כמה שאני מתרגש וכמה שחשוב לחגוג, בעיקר ביום שכזה. הייתי עושה פרצוף רציני ואומר שאני שולח את תנחומי לכל המשפחות בבאר שבע ובכלל, לכל משפחת השכול באשר היא. תהיו חזקים, אני אתכם. גם עם הפצועים. ואחרי זה הייתי מודה גם לאלוהים וגם לעיר ירושלים- "ליבו של העם היהודי ובירת הנצח שלו". מה איכפת לי לפרגן? אבל קודם הייתי מודה לאורי שנער, "נשיא קשת", ואולי גם ליאיר לפיד, כי יש לו לב גדול ואבא הונגרי. גם אני הייתי מחזיק את הפרס, עושה פוזות למצלמה ואומר "עשינו את זה".

גם אני לא הייתי אומר שום דבר פוליטי מעצבן שהוא לא חלק מהקונצנזוס, למה להרוס ערב כל-כך יפה שנעשה בזכות האנשים שכל-כך מתאמצים שלא נחשוב על מה שקורה במדינה בערב הזה, ובכלל- בשאר הערבים. אבל לא הייתי משתמש במילה ערבים. מקסימום הייתי אומר שאני מאחל לכל בית ישראל והעם היהודי שנה חדשה ושקטה. שנת שלום. שלום זה טוב. כולם רוצים שלום. לא היה איכפת לי שזוהי בחירת העם, למרות שלא גילו לי כמה עשרות אלפי מצביעים באמת היו והאם קבוצת "משבשי התרבות" לא התערבה גם כאן. גם לא היה איכפת לי שלא ממש ברור לי מי בחר את המועמדים. לכולם מגיע הפרס. באמת. הלוואי והייתי יכול לחלוק אותו עם כל המתמודדים האחרים.

גם אני הייתי צוחק בלב ברגע האמיתי ביותר בערב, כשהקריין הזמין את כוכבי "כוכב נולד" ובמקומם עלה אורי שנער- הכוכב האמיתי של התוכנית הרווחית הזאת. גם אני הייתי מתרגש עם כל ציון על שום כך שזו הפעם העשירית בה מתרחש הטקס. ממש לא הרגשתי איך הזמן עבר. וואו, עשור. וגם אני הייתי מתפלל שעשר השנים הבאות יהיו מוצלחות יותר מהעשור שעבר, זאת אומרת, מהטקס הראשון לספירה. גם אני הייתי מרים את אחד השלטים שהוחבאו מתחת לכיסאות, "אני אוהב קולנוע ישראלי" ומשתעמם למוות בהפסקות הפרסומות הארוכות.

גם אני הייתי מוחא כפיים לראש הממשלה שזכה בפעם הרביעית ברציפות באיש השנה בפוליטיקה. באמת שמגיע לו. תראו איזה יופי המדינה שלנו נראית. אבל גם הייתי מוחא כפיים לזאתי שמנסה להילחם בשר האוצר. למרות שהיא לא סלבריטי. וגם אני הייתי מסכים עם הגששים שאמרו שהדבר שהכי עיצבן אותם השנה היה החלפת המספרים הסלולריים. הכי עיצבן זה אנדרסטייטמנט- את הקריזה זה הביא לי.
גם אני הייתי רוצה לזכות באנשי השנה. לא איכפת לי באיזו קטגוריה. אבל אפילו לא הייתי מועמד. אולי בשנה הבאה.