קין ולייבל

זה לקח עשר שנים של עשיית מוזיקה אלקטרונית בבית, אינספור דמואים שנשלחו לחברות תקליטים, המתנה חסרת תוחלת של שנה ללייבל גרמני נחשב ולבסוף טיול ארוך להודו כדי שבאמת אגיע לעשות את מה שהתבשל אצלי בעצם בכל השנים האלה – להקים לייבל משל עצמי. לייבל, כלומר חברת תקליטים קטנה, של המוזיקה שאני באמת אוהב - אלקטרו וברייקביט, כאן בלונדון - אליה הגעתי בעיקר למטרת לימודים. ואם כבר לעשות את זה, אז כמו שצריך: להוציא את המוזיקה על תקליטי ויניל.

סיפורים כאלה מתחילים בדרך כלל בילדות עשוקה, אבל בכל זאת עברו כמה שנים מאז שהייתי נער בתיכון עם חלומות גדולים ומחשב אמיגה שמשמיע ארבעה ערוצים של צלילי פאקמן. ובמהלך החצי השני של הניינטיז, כשעוד חלמתי על הדיסק הראשון שלי, צצו לפתע צורבי הדיסקים ואפשרו לי בפעם הראשונה לעשות את זה בעצמי ולדחוף לנגן הדיסקים קטעים שלי. ובעוד אני מזמין בדואר תקליטים מקטלוגים של חנויות בחו"ל ומחכה להם חודשים, התפתח האינטרנט ואתו הנגישות האינסופית למוזיקה, ואפשרויות החשיפה שהוא מציע למוזיקאים. ואחת ההתפתחויות האחרונות שעלולות להפוך למכת מוות לפלסטיק השחור הם נגני הדיסקים. המכשירים האחרונים הגיעו לרמה כזו שגם הדי.ג'יים שהיו הכי נאמנים לתקליטי ויניל, כמו פרנסואה קיי ודייב קלארק הודיעו על נטישה הדרגתית של הוויניל לטובתם. מה שקרה אצל מרבית האוכלוסייה בסוף שנות השמונים, קורה ממש עכשיו אצל הדיג'ייאים: הוויניל גוסס ומפנה מקום לטובת פורמטים זמינים וזולים בהרבה: ה-CD-R וה-MP3.

כל אלה, לצד גורמים נוספים כמובן, תורמים כידוע למשבר בתעשיית המוזיקה העולמית, ממנו נפגעות לא רק חברות התקליטים הגדולות, אלא קודם כל הלייבלים הקטנים והעצמאיים, שמאז ומתמיד נאבקו על קיומם והתקיימו בזכות אהבה למוזיקה ולא בהכרח על תזרים מזומנים חיובי. לא מזמן קראתי ראיון עם אד די.אמ.אקס, מוזיקאי שנחשב לילד הפלא של האלקטרו, דמות מוכרת בזכות הקשרים שלו עם אפקס טווין, וגם בעצמו הבעלים של לייבל (ברייקין' רקורדס). הוא אמר שם שאם תקליט שהוא מוציא מוכר רק 400 עותקים מתוך ה-800 שהודפסו, אז פשוט לא יהיה לו כסף לשכר דירה. והוא עוד נחשב לכוכב גדול בסצינה. כל הנתונים היבשים האלה מובאים כאן רק כדי להסביר, שהעיתוי לצאת להרפתקה הקטנה שלי לא בדיוק נראה מבטיח, לכל הפחות. ואכן קיבלתי אזהרות רבות לאורך הדרך – אזהרות שהשתדלתי לקחת כעצות מועילות ולא כניסיונות לשבירת המוראל. בכל מקרה, המטרה שלי היתה לפתוח לייבל קטן ומחתרתי מטבע הדברים ותחום העיסוק, רק כדי שאוכל להוציא לעולם את המוזיקה שאני עושה ואוהב - לא כדי להתעשר. מצד שני, גם אין לי חשק להפסיד יותר מדי כסף שאין לי על העניין הזה.

ובכל זאת, עם כל ההסתייגויות החלטתי ללכת על המודל הקלאסי של לייבל אלקטרוני, פשוט כי לא יכולתי לחשוב על מודל יותר טוב. להוציא חומרים בוויניל, להגיע לאוסף שיצא על דיסק אחת לכמה זמן, חוזה הפצה בינלאומי, יצירת כל ההייפ הדרוש מסביב, דוגמניות, לימוזינות וקונקורד בחניה הפרטית. ראיתי מסביבי יותר מדי יוצרי מוזיקה מוכשרים באמת, שעדיין תקועים במעגל של העלאת קבצי MP3 לאתרי אחסון חינמיים ברשת, צריבת דיסקים ושליחתם ללייבלים, וידעתי שמשם לא תבוא הישועה. למרות כל השינויים, הוויניל עדיין חורץ גורלות בעולם המועדונים, ואם המוזיקה שלך לא מוטבעת עליו – כנראה גם לא ישמיעו אותה. את רוב שנת 2003 ביליתי בציפייה דרוכה להתקדמות עם לייבל גרמני (איכשהו לכל יוצר בתחום האלקטרוני, טכנו טראנס או אלקטרו, יש איזה לייבל גרמני שמדבר איתו), שהבטיח להוציא ריליס שלי, גרר אותי חודשים ולבסוף פשוט התעלם ממני לחלוטין. תוך כדי המתנה הגעתי לתובנה, שאני מפקיר את עתידי המוזיקלי ומצב רוחי בידי איזה די.ג'יי בברלין, שבמקרה שם כמה יורו על הקמת לייבל, ומאז חושב שהוא מלך העולם. אם הוא יכול לעשות את זה, אין שום סיבה שאני לא אוכל לעשות את זה לא רע בעצמי. כל מה שנשאר עכשיו זה לאסוף קצת מוזיקה, למצוא איזה חברת הפצה, אה, כן, ולמצוא גם שם. עכשיו אפשר לקפוץ לג'קוזי עם פאטבוי סלים ודי ג'יי הל. אבל על כך בפרקים הבאים.