החברים של תרסטון

לפני ארבע שנים, חבר העביר לי עותק של "Mandrake", אלבום בכורה של יוצרת ששמה Fursaxa. לא היו לו פרטים על הזמרת-כותבת, מלבד העובדה ששמה האמיתי הוא טרה בורק, ושגילה אותה קוואבאטה מאקוטו, מנהיג הרכב הפסיכדליה היפני (בעל הדיסקוגרפיה האינסופית) Acid Mothers Temple. הוא השמיע לי קטעים נבחרים מהאלבום, ובמהלך ההשמעה לא הפסיק להפטיר שפורסקסה היא הדבר הכי קרוב ששמע לניקו מהוולווט-אנדרגראונד. הוא צדק, לפחות בכל הקשור לחושניות ולמסתורין. ככה זה - יש אלבומים שבכל פעם שאתה מאזין להם אתה נזכר מחדש היכן בדיוק הם היכו בך לראשונה (גם אם זה מקום מאוד לא אקזוטי, כמו רמת-גן).

אני מניח שהדחף הבלתי רציונלי לשתף אתכם בחוויה מעיד על כך שלתקליט, שיוצא כעת בהוצאה מחודשת בלייבל Eclipse, היתה השפעה גדולה עלי. המפגש עם הצליל השברירי והמיסטי של היוצרת מפילדלפיה היה עוצמתי בעיקר מהמקום הבלתי ממודר שלו, ובזכות הסאונד הבועתי והחלומי, המורכב מטקסטורות ווקאליות תפילתיות בתוספת גיטרות אקוסטיות, אורגן פרפיסה ואקורדיון. בורק מגישה סוג של פסקול לנשמה אבודה בחלל, ומשדרת בקינתה הבהירה והבלתי מעיקה סוג של תהייה ומבט רחב אופקים אל עבר יקום צבעוני, נטול עצמים.

יכולתה להפנט ולנתק את המאזין מסביבתו הטבעית אמנם מזכירה יוצרות מרתקות כמו ליסה ג'ררד מדד-קן-דאנס ודיאמנדה גאלס, אך המוזיקה שלה לא נשמעת שאולה או רכובה על מסורת כלשהי. נשמע שהיא בעלת דמיון וחזון עצמאיים לגמרי. "אני אוהבת מוזיקה שנותנת לך לברוח מהמציאות, מוזיקה שלוקחת אותך למקום אחר, לעולם שכולו פנטסיה", סיכמה פורסקסה בפשטות את המנטרה שלה, והאמת היא שאין הרבה מה להוסיף על האבחנה התמימה וחסרת היומרה, המשקפת היטב את הלך הרוח הזולג מהרצועות נטולות המבנה האצורות באלבומיה.

הקשר עם קוואבאטה מאקוטו נרקם לאחר הופעה בשיקגו, שאותה הגדירה בצניעות "אחת מהופעותי הגרועות אי-פעם". אותה הופעה מעורערת הותירה את היפני המוערך נפעם והובילה לכך שימקסס, יפיק ויוציא לאוויר העולם את אלבום הבכורה שלה. שנה לאחר מכן זכתה פורסקסה לפנייה מפרגנת עוד יותר מתרסטון מור, האיש והסוניק יות', שהתוודע ל"Mandrake" וביקש להוציא לה אריך נגן נוסף, הפעם בלייבל שלו, Ecstatic Peace!. האלבום השני של פורסקסה, הנקרא בפשטות "פורסקסה", יצא ב-2002 ומיצב אותה כאחד הקולות הנשיים המשמעותיים ביותר בקהילת הפסיכדליה הגלובלית, לצד התר מרי וכריסטינה קרטר מההרכב הטקסני Charalmbides.

השנה, לצד כמות נכבדת של התארחויות באלבומים והופעות מסביב לגלובוס, הוציאה פורסקסה שני כותרים חדשים שחשפו פן מעט יותר נשכני ואפלולי של יצירתה. שירי הערש המדיטטיביים מתחילת הדרך קיבלו טוויסט הזייתי, טרוף ומעט קקופוני, הבא לידי ביטוי בעיקר ב"Harbinger of Spring", מיני-אלבום שרקחה עבור הקולקטיב Jewelled Antler מסן-פרנסיסקו. היצירה הקצרה הזאת ממשיכה את הקו ההיפנוטי מן העבר, אך משכילה לנוע בטריטוריות מוזיקליות חדשות, פחות חלליות ומתרפסות ויותר מכושפות ובוערות. פתחו את הדלתות. בזהירות.

My Cat is an Alien הוא צמד אמביינט-גיטרות שחבריו הם שני אחים מטורינו, איטליה, שלא מביישים את תפיסת המרחב והיצירתיות של אניו מוריקונה. הסיפור של החתולים מתחיל ב-97', עת שלח מוריצ'יו אופאליו (חצי ההרכב) דמו לסוניק-יות. את הדיסק הצרוב עטף בכבלי חשמל, ומכאן ועד לתקליט כפול בלייבל של תרסטון מור (Ecstatic Peace! פעם שנייה) הדרך הייתה קצרה. לאחר שנים של אימפרוביזציות אנרגטיות וכמות בלתי מבוטלות של הוצאות על דיסקים צרובים, יצא בסוף השנה שעברה (שוב ב-Eclipse) התקליט המשמעותי והמוקפד ביותר של ההרכב - "The Rest is Silence".

בבסיס, מדובר בשפה מוזיקלית מדוברת: קטעי אווירה רפיטטיבים ומעגליים, הניזונים מגיטרות חשמליות ואקוסטיות, אפקטים וצעצועים לעת מצוא (השירה נלחשת ממגפון). אך היופי במוזיקה של החתולים הוא שהתיאור הנ"ל אינו אלא נקודת אחיזה בסיסית בהתרחשות חללית מרגשת, מנותקת מכל מקום מוכר. הצמד מגיש תבנית מולחמת היטב בפינות, שלתוכה נצוקה תערובת אמביינטית סמיכה שמבעבעת שברי בטון עירוני ורצועות של רעש לבן מאובק.

לאורך כל האלבום אפשר לחוש בניתוק מהקרקע, בהתרחקות הדרגתית תוך כדי בהייה בספירה כלשהי. אפשר רק לנסות לנחש מה האחים מטורינו רואים כשהם ניתקים מהיסודות האורבניים לטובת האוקיאנוסים החלליים, אך דבר אחד בטוח - מדובר בפעולה טבעית ומוכרת עבורם, שבמהלכה הם מצליחים לחתוך בניכור, לשאוב מן החשיכה ולהעביר שדרים ממכרים של חום ותמימות שקשה לאתר בתקליטים אחרים בז'אנר.

באתר הלייבל שלהם מוגדרת התוצאה, בחן רב, כ"פולק-בלוז חייזרי-אינטימי". האלבום, שהוקלט בחודשי החורף, לוקח את שמו מהמלים האחרונות שפיזר המלט לפני מותו, וארבעת צדדיו מוקדשים לארבעת האלמנטים הבסיסיים בטבע: אוויר, אדמה, אש, מים. שנטיפי? לא ולא. מיסטיקה? טיפונת, אבל מהמקום הלא נדוש - זה שגורם למוזיקה להישמע אורגנית ואמינה כמעט כמו פריטות הגיטרה של בליינד וילי מקטל מתחילת המאה שעברה.