שביזות יום א'

אימא, הביאי את הטורייה והשברייה. אבא, קח מהר את הקלצ'ניקוב מהסליק שבסלון, הערבים בחוץ, מחכים לזרוק אותנו לים, אחות קטנה, איה את? הברברים בשער וסכין בידם. הצפייה בערב השידורים המיוחד של "רשת" גרמה לי לחשוב כי אני מסתכל ב"יומני כרמל" בזמן אמת. רק עם הופעתו של יצפאן על המסך הבנתי - אני לא בשנות החמישים, אני פשוט צופה בערב "שופר המדינה" מבית היוצר של "רשת".

הם אמנם קוראים לו "גיבורים מהחיים" ומציגים אותו כ"פרויקט מיוחד וחסר פשרות", "דיון ציבורי, רחב ונוקב על מה שעבר עלינו מאז ספטמבר 2000". לי, בכל מקרה, הוא גרם מקסימום לרצות להעיף באופן נוקב את הטלוויזיה שלי מהחלון. ספטמבר 2000? מה דעתכם על יוני 1967? על מי אתם עובדים? רחב ונוקב? שיחה על המצב הפוליטי בין הלן קלר לבין אדם בתרדמת יכלה להניב מסקנות יותר אמיתיות מהמצגת הלאומנית, הצבועה והמיופייפת אליה נחשפנו אתמול.

ב"ספיישל החיילים" בהנחייתו של אלי יצפאן השתתפו מיטב אמני ישראל, פוליטיקאים ואנשי צמרת צה"ל. כולם חלקו לכולם כבוד, העבירו כומתות ואמירות מלאות מעוף על אחווה, רעות, כבוד האדם, אומץ ושיויון. נאומים מלאי השראה נמסרו מפי מופז ובוגי לאומה ואימהות גאות סיפרו בהערצה על ילדיהם, שמשרתים תחת אש. את שיא התוכנית היווה משחק חבילה עוברת בין שרשרת הפיקוד של צה"ל בעריכה מוזיקלית מרגשת שכללה שירים של קרול קינג. יצפאן סיפר בדיחות ועשה חיקויים. היה כל כך מצחיק שכמעט התחשק לבכות.

ערב השידורים אתמול, ביחד עם הזקפה הלאומית על ניצחונו של גל פרידמן באולימפיאדה, הבהירו סופית עד כמה מדינה זו והתקשורת שלה אינן מעוניינות באמת להסתכל במציאות בעיניים, אלא מעדיפות להמשיך ולהתעלם מקריסתה של המדינה לתוך קיום של אלימות, כיבוש וגזענות. הבדל מהותי קיים בין הצורך החיוני להעריך, לכבד ולתרום לחיילי צה"ל ופועלם לבין פולחן ההערצה המסואב שנראה אתמול בערוץ 2. לא מספיק שבמדינת ישראל ה"דמוקרטית" פועלות תחנות רדיו שמשדרות חדשות ומוזיקה לציבור הרחב, למרות שהן בבעלות הצבא, כנראה שצריך גם לראות בפריים טיים של ערוץ מסחרי את יצפאן וחבר מרעיו הופכים מכונת מלחמה ל"משפחה של לוחמים".

המשך הערב עם הקרנת הסרט התיעודי של מנורה חזני "בחומש, קרוב לשמיים" כבר היה הדובדבן שבקצפת המטונפת של "רשת". אין שום בעיה ואף נדרש להציג בטלוויזיה את נקודת המבט של המתנחלים. תקשורת דמוקרטית וליברלית מחויבת לייצג פרספקטיבות שונות ורבות עד כמה שאפשר. אבל להציג בפרומואים את חומש כמושב מסכן ומוכה טרור על לא עוול בכפו? ואת הזוג חזאני כחלק מפרויקט של גיבורים מהחיים? ייתכן שאני טועה, פשוט מעולם לא ידעתי שבהגדרה המילונית של המילה "גיבור" מופיעה ההגדרה "אנשים שבוחרים להמשיך לחיות על אדמה שנגזלה מאנשים אחרים".

הסרט מספר על אריאל ומנורה חזני שעוברים למושב חומש, שננטש ברובו אחרי סדרת פיגועי ירי בסוף אוקטובר 2000. "בחומש" חושף עולם, שלמרות שנמצא קרוב למרכז ישראל, נדמה יותר רחוק מאוסטרליה. השוט של בני הזוג חזני אחר חתונתם נוסעים לחומש במכונית וביניהם רובה מספיק כדי להעביר את המסר – זו לא אותה מציאות. באמצעות הקריינות של מנורה עצמה ותיעוד אורח החיים של הזוג נחשף קיום המתנחלים בעולם מלא אלימות, חוסר ודאות ועתיר בפחד. חשיבותו נעוצה בהצגת המתנחלים כבני אדם - עובדה שנשכחה ממזמן על ידי חלק מהשמאל בארץ.

עם כל זאת, פה בדיוק נכנס עניין הבחירה. לבי על המתנחלים וחייהם הקשים, אך הם בחרו בזאת עם המשך התיישבותם על אדמה, שהוכרה על ידי העולם כשטח שאינו שייך להם. אין זה אומר שדמם מותר ושהם חשובים כקליפת שום, אבל זה כן אומר שהם אינם קורבנות אומללים וחסרי ישע שמחכים להיקטף בידי צורר אכזר. קשה לרחם ולהזדהות עם סרט ו"גיבורים", שמתעלמים באופן מוחלט וחד צדדי מאי הצדק, הכיבוש וההפליה שנלווים לפרויקט ההתנחלות. בכל מקרה, כפיים ל"רשת". לפחות על פי הערב הראשון של פרויקט "גיבורים מהחיים" ייתכן ויוכלו לזכות בפרס התקשורת המגויסת של 2004 מאת אפי איתם, שיינתן להם בידי אורי דן בביתו של אריאל שרון.