אלוהים הוא שבע

העולם שאנו חיים בו הוא עולם של שפע. לאן שלא נפנה ישנם צלילים חדשים שמחכים לנו, קולות חדשים שמתחננים להישמע. קשה לומר להם לא וגם לא צריך, אולם עכשיו זה גם קשה יותר מתמיד למצוא את הצלילים הנכונים, למצוא את אהבת חיינו בתוך הים הגדול הזה. "ללא המוזיקה החיים היו בגדר טעות" אמר פעם ניטשה וצדק בכל מילה. אם היה חי כיום, הוא היה שומע כל כך הרבה מוזיקה, שלא היה לו זמן לעשות דברים אחרים חוץ מלהתחבר לאוזניות. גם השנה הגיעו רוב האלבומים למגרסות של תחנות הרדיו הגדולות עוד לפני שפגשו בדרך זוג אוזניים. מעטים הצליחו ואלה שכן, לא בהכרח עשו זאת בצדק. אלבומים רבים מדי זכו להישמע בפחות מדי מקומות, אז כדי שנוכל לנקות את השולחן, או לפחות את ההארד-דיסק, הנה כמה מתוך אותם אלבומים מפוספסים.

עולם שבו סיאן אנד בן תהיה להקה של מקום ראשון במצעד, יהיה עולם בלי מלחמות. עולם שבו אנשים מתאהבים רק מעצם המחשבה על הרעיון ומזילים יותר דמעות מעלים שנושרים בסתיו. נשמע לכם דמיוני? תארו לעצמכם מה היה קורה אם חברי בלונד רדהד, Low, רדיוהד וסיגור רוס היו נפגשים בכדי לעשות פסקול, שנייה לאחר שנפרדו מבני זוגם ופגשו בדלת את אלוהים. נכון, זה מאתגר, אבל "Happy Like an Autumn Tree" הוא אחד האלבומים הכי יפים שנולדו השנה, והריליס הטוב ביותר בלייבל הצרפתי המשובח והעולה Gooom. כן, הם צרפתים, ויש להם את כל העדינות, הרגישות, הדמיון והחוש למלודיה מצוינת כדי להוכיח את זה.

נ.ב: אלבום הבכורה שלהם לא פחות טוב מהנוכחי.

על השאלה מדוע חולקה כמות גדולה במיוחד של רגישות, עדינות, דמיון, שיקיות וחוש למלודיה מצוינת דווקא לעם הגאלי, יצטרכו לענות אנשים שזה עיסוקם. על השאלה מדוע האלבום השני והמעולה של ההרכב הצרפתי הזה לא זכה להצלחה, יצטרכו לענות אנשים שקנו אי פעם בחייהם אלבומים של אייר, פינק פלויד, מרקורי רב ו/או הביטלס, והיו מעונינים לדעת אם כל הנ"ל היו מסתדרים טוב ביחד. גם אנשים שמעריכים מלודיה טובה, ומעריכים להקות שמספיק בטוחות בעצמן עד כדי שהשאירו את הקטע הכי טוב שהיה להן לרצועה הנסתרת, יכולים לחוש קצת לא בנוח. לא הכל מושלם באלבום השני של מלו, אבל יבוא יום שאייר יהיו מוכנים לאמץ אותו ולוותר על מפגש מיותר עם מקלדת או מיקרופון, וזה הרבה.

נ.ב אם אתם מכירים את האלבום הראשון, תשכחו ממנו כבר עכשיו.

מכל האנשים שלא חיו בשנות השישים, והיו רוצים, אול נייט רדיו היו המשכנעים ביותר השנה. איך יודעים? אפשר להסתכל על העטיפה של האלבום הזה, שהייתה נחשבת ללו-פיי פסיכדליה שיט גם בשנת 68', ואפשר לשמוע איך מתלהב היפי מסומם כשהוא מגלה לראשונה את אפקט הריברב (אפקט שמדמה הדהוד טבעי של חדר, אולם וכו'). בכל זאת, מה אפשר לצפות מצמד קליפורני שהוקם בשיחת טלפון בין מעריץ והעורך המוזיקלי החביב עליו ברדיו, והמשיך בחברות בלהקת ביצ'ווד ספרקס?. צריך לצפות ליותר הוקים מבקוקטייל של שודדי ים, צריך לצפות לפסיכדליה כתובה היטב, לכייף מזוקק ולפוסטר של טימוטי לירי מעל המיטה. אפשר לצפות להכל, באמת, אבל חייבים לפחות לשמוע את אלבום הבכורה של אול נייט רדיו.

נ.ב : אול נייט רדיו הספיקו להתפרק.

אחד האלבומים הכי טובים ששנת אלפיים וארבע זכתה להם היא הבכורה של קארל ניומן מהניו פורנוגרפרס. כל שנה אחרת בכל לוח שנה של דת כלשהי רשאית לקנא בה.

נ.ב: ביקורת על אלבום זה פורסמה בוואלה! תרבות לפני פחות מחודשיים.

עוד לא יצא באופן רשמי ואפשר לפקפק אם זה הולך אי פעם לצאת, אבל צריך להציג את אלבום הרימייקים החדש שמסתובב ברשת, ובו פרנק בלאק מחדש קלאסיקות של הפיקסיז. בלאק, וזה ידוע, אהב מאוד חייזרים ואהב לקחת אסיד, ובעיקר לעשות את שניהם ביחד. בפעם האחרונה שהוא יצא לטיול המוזר שלו, הוא פגש חייזר אמיתי בצבע ירוק שנראה קצת כמו מאסטר יודה וכל זה. כשהוא חזר לסטודיו הוא החליט לשוב ולשאול אותנו שוב: "אם השטן הוא שש ואלוהים הוא שבע", רק שהפעם הוא היה מלווה בתזמורת הראשית של המקום שאליו הולכים רוקרים אחרי שהם מתים (רמז: לא גן עדן). בלאק, בשיתוף עם טו פייל בויז, פירק את השירים של הפיקסיז לגורמים, הפשיט מרובם את הגיטרות, הבס וגם את התופים, וסידר עיבודים מעניינים ומופשטים, חלקם מרתקים. אפילו לוציפר לא היה מאמין ש"וולוריה" יכול להישמע טוב יותר.

נ.ב: "אם השטן הוא שש ואלוהים הוא שבע", פרנק בלאק חייב לקבל לפחות שמונה.

במקום לוהט במדבר של אמריקה, דנטון טקסס ליתר דיוק, נמצאים כמה מהמוזיקאים המפתיעים ביותר ביבשת הזאת. הם כותבים שירים על אדם שמצטיין בעשיית בלונים, וגורמים להם להישמע כאילו גרנדדי והפליימינג ליפס היו בגלגול שעבר נפחים חובבים, או שכעת הם פשוט נפוחים. עזבו רגע את ילידי טקסס מרס וולטה בצד (של הטובים כמובן). תקשיבו לבחורים האלה - לפשטות, לאלקטרוניקה העתיקה, למובן החיובי בלהיות אמריקאי. תקשיבו לבלדה שבסופה נשאלת השאלה: "האם אתה יכול להפעיל כלים כמו אלו" ולבלדה אחרת שמסיימת את האלבום הזה, ששר אדם שמכנה את עצמו "מר חובבן". זה יכול להפתיע.

נ.ב: הבעלים של בלה יוניון, הלייבל המצוין שמידלייק חתומים בו הוא הקוקטו טווין לשעבר סיימון ריימונד, שהפיק בשנה שעברה את האלבום המעולה של קלירלייק.

הפסקול הפוטנציאלי הכי מפוספס, ואחד ממעוררי ההשראה המוכחים ביותר שנתקלנו בהם לאחרונה. קלאסי, אלקטרוני, טקסטים של קפקא. פשוט יפיפה.

נ.ב
עוד אלבומים שהייתי רוצה להזכיר כאן: האחרון של הצמד הענוג ג'וי זיפר, החדש והעצוב של סלובלו האיסלנדים, החדש והעצוב עוד יותר של גרייבנהורסט, התשובה של ווארפ לפול סיימון, החדש והפולקי של ג'יימס יורקסטון ואתליטס בהפקתו של פור-טט (התשובה של פורטט ל- Adem חברו מפרידג'), האחרון והנוגע ללב של סופיאן סטיבנס, וקורע הרחבות של מיילו, "דיסטרוי רוק אנ' רול".