היחפה והחיה

ביורק היא אמנית אקסצנטרית, אינדיבידואלית וחדשנית. זה לא חדש לאף אחד. רשימת מלאי מתומצתת של פעליה מכילה אלבום ראשון בגיל 11, להקת פאנק, להקת רוק אלטרנטיבי, ששה אלבומי סולו (כולל הנוכחי), בוקסה של רביעיית דיסקים של הופעות חיות, סרט אירופאי ובאופן כללי נוכחות ויזואלית מרשימה. אם לא הייתם בסביבה עד לחודש האחרון, תוכלו להיזכר באישה ששרה בטקס הפתיחה באולימפיאדה ולעשות את ההקשר לבד.

ביורק, כידוע, היא מאיסלנד וזה כבר דבר די יוצא דופן. לאיסלנד אוכלוסיה שמונה פחות מ-300,000 איש, מספר שבוודאי מוכר למנהל האוכלוסין בפתח-תקווה. אבל לביורק לא די בזה, ובאלבום הנוכחי שלה, "Medulla", היא מתעלמת כמעט לחלוטין מכל כלי נגינה שהוא לא הקול האנושי, ומוציאה אלבום א-קפלה שלם. לטובת העניין, ביורק עבדה עם כמה אנשים שיעזרו לשירי האלבום לא להישמע כאילו יצאו מבית היוצר של בובי מק'פרין. בין האורחים של ביורק נמצאים שמות מפוצצים, כולם אנשים שהתפרסמו בשל הווירטואוזיות הקולית שלהם, כמו למשל רזאל "סנדק הרעש" (לשעבר מהרוטס), מייק פאטון (פיית נו מור זצ"ל ועוד מיליארד הרכבים נוספים), רוברט וייט (שתמיד נעים לפגוש) ועוד כמה פחות מוכרים. "Medulla" - הפרוייקט, הקונספט והאלבום השאפתני – מצליח לזעזע את אמות המידה ולפתוח את האוזן. ביורק לא רק עושה פה תצוגת תכלית של יכולותיו של המנעד האנושי, אלא גם יודעת לא לאבד את עצמה בתוך כל הסאונד.

הוא נפתח באיטיות, ומאפשר היכרות מחודשת עם מה שביורק קוראת לו "כלי הנגינה שאני מכירה הכי טוב". ב-"The Pleasure Is All Mine", הקטע הראשון, הקול האנושי מופיע (אחרי עיבוד דיגיטלי) בצורת נשיפות, שירה וביטים, וההפקה נבנית על הרמוניות של קולות רקע ודואטים. 'העונג כולו שלי' נשמע כמו שיר פתיחה רגיל ומעודן, בלי קונספט או משהו, פשוט שיר פתיחה. אבל ביורק בסך הכל מפתה אתכם להמשיך ולשמוע מוזיקה, ולשכוח מהעניין עם האקסצנטריות והחדשנות מלמעלה. בהמשך האלבום היא תזכיר לכם שמדובר בפרוייקט שאפתני, ולחשוב שוב על יכולותיו של הקול האנושי במלוא עוצמתו. ההפצצות של מייק פאטון, האיש שנוהם מליונים, ושל רזאל, המגאפון האנושי, עוזרות לביורק להביא אותה בהפוכה להרגלי השמיעה.

לביורק יש קול וסגנון שירה שקל מאד לזהות וקשה מאד להסתיר, אבל ההפקה ב-"Medulla" כל כך מלוטשת, כך שזה לא משנה מי הוא הביטבוקס האנושי שהיא עובדת איתו ומהו סוג הנוכחות שלו, איזה מקהלה שרה איתה או עם מי היא עושה דואט, היא תמיד נשמעת מעולה. מעולה, אבל בומבאסטי. מאץ' ריספקט, תשואות והכל. אבל ריספקט (ויש כזה) זה לא הכל, הרגש חייב לבוא, כי לאחד בלי השני אין שום קונטרה. מה שביורק עושה בשירים הטובים באלבום, דחיפה חזקה בכיוון של העוצמה הווקאלית, לא מחפה על המקומות שבהם היא עושה עיבודי מקהלה לשירי עם איסלנדים, או ליצירות של מלחינות מוזיקה מודרנית. סליחה על הבוטות והשמרנות, אבל בשביל שיהיה אפשר להתרגל חזרה לקול של ביורק צריך שיר טוב כמו "Play Dead", ולא מספיקות הרמוניות ווקאליות או גילוי מאוחר של רזאל, שהקריירה המפוארת שלו מתמשכת עוד מימי גראנדמאסטר פלאש.

סך הכל, "Medulla" הוא אלבום מרשים אבל לא מרגש. וכדי להזכיר שביורק גם יודעת איך לכתוב שירים מרגשים, ומי שרוצה לשמוע אותם בלי הקול של ביורק, תמיד תוכלו לשמוע את גירסת הרוק ל-"HyperBallad" באלבום החדש של גרג דולי והטווייליט סינגרז.

ביורק, "Medulla" (הליקון)

משום מה, מייק לאד מקוטלג כשוליים הסהרוריים של ההיפ-הופ. היכרות מזערית עם פעליו של האיש תביא אתכם למסקנה שהוא הרבה יותר מהשוליים הסהרוריים של ההיפ-הופ. הוא השוליים הסהרוריים באשר הם. ברזומה של לאד תמצאו שני אלבומי סולו פוטוריסטים, שני אלבומים שבהם הוא יצר את כוחות האופל וכוחות הטוב, ה-Infesticons וה-Majesticons בהתאמה, משרת מרצה לספרות אנגלית וגם הוצאת ספרים שנקראית Madd Like. לאד הוא איש מוכשר עם חוש הומור וצורך מתמיד להתפזר.

"נוסטלגילייטור" הוא האלבום הראשון של לאד שיוצא ב-K7!, לייבל פוסט-דאנס נחשב ונחשק. לפני כן לאד הוציא אלבומים בביג דאדא, בין השאר, כך שמבלי להוריד מסהרוריותו, לאד זוכה להערכה.

המסכת הנוסטלגית של האלבום מתחילה בקטע עם שם מנצח, "דייר סטרייטס מנגנים בנירנברג", שבין סאונד של הופעה חיה ובין הביטים, מכיל משהו שמהדהד את הסולו של "Money for Nothing" הידוע, הישן והמוכר מאד. תחשבו סהרורי, תחשבו מייק לאד, שאומר שהרעיון לשיר בא לו מחלום על נאום של היטלר ועל להקת החימום שלו, דייר סטרייטס. ע"פ לאד, "נוסטלגילייטור" היא מכונת זמן שיכולה להציל אותך מפגעי זמננו אנו, ולהחזיר אותך לתקופה החביבה עליך "...ל-1984, הכל היה כל-כך קול אז...". לאד מציין שהבעייה של המכונה, היא שהיא תחזיר אותך לאיך שהתקופה הייתה באמת, ולא לזיכרון הנוסטלגי "...נגיד ואתה רוצה להגיע לשנות השמונים, במקום להגיע לגמר של תחרות ברייקדאנס, אתה עלול למצוא את עצמך באל-סאלבדור, כשהחיילים של רייגן רודפים אחריך...". שלא כמו ביורק והעניין שלה בקול האנושי, מייק לאד די מפרפר בסבבה שלו בשביל לשכנע את עצמו שיש לו קונספט. לדבריו, הוא נהנה מזה.

בכל מקרה, האלבום הוא מופת של קרוס-ג'נריות. תוכלו לשמוע Pאנק-הופ, אלקטרו קליל, תזמורים בנוסח סאן-רא מעורב בחיתוכים דיגיטליים כמו של פריפיוז וביצוע בלוז לשיר-עם אמריקאי. שיר כמו "Off to mars?" היה יכול כמעט להכנס לאלבום של M83 אם הטקסט שלו לא היה מבקש מהנשיא לעוף מכדור הארץ אל המאדים. רשימה קצרה של שמות הקטעים: "עקרות בית משחקות", "ואוריינטליסט שחור" ו-"איך למעשה עובד החשמל". אבל לאד הוא הרבה יותר ממוח מתפזר ואישיות מתפצלת, הוא מוזיקאי מדהים למדי. ויחד עם היכולות שלו גם בשירה וגם כ-MC, יוצא אלבום שלא מתחייב על כלום, אבל מעביר אותך מסע מוזיקלי כולל גרוב בפחות מארבעים דקות.

מייק לאד, "Nostalgialator" (יבוא, K7)