מה המצב גווארה?

הזיזו את 'נו לוגו' מהשולחן שליד המיטה, הפכו את 'שיבוש תרבות' למעצור לדלת, תעשו מהנייר של 'מלכוד 22' דפי טיוטה. ספר חדש מצטרף לארון הספרים התל אביבי: "צ'ה גווארה, סיפורו של מהפכן". 37 שנים לאחר שמצא את מותו בחיסול ממוקד תוצרת צבא בוליביה, זוכה הדוקטור לרפואה ארנסטו גווארה לינץ' דה לסרנה (צ'ה בשבילכן) האיש, הזקן המדובלל ומדי הצבא לביוגרפיה בעברית.

קריאת הספר לא פותרת את השאלה "מה"? מה היה המניע של צ'ה לפעול כפי שפעל? מה הצית בו את הלהט המהפכני, המורד, ההורג? החל מתיאור לידתו ברכבת בדרך לבואנוס איירס, דרך ילדות רצופת התקפי אסטמה ומשחקי כדורגל, לימודי הנדסה, מסע באופנוע ברחבי דרום אמריקה (נטול הרהורי זן משמימים), בית הספר לרפואה וסיוע במהפכות פה ושם ועד להצטרפות לאחים קסטרו (פידל וראול, לא דודי ובלסר), ההפיכה בקובה, הפצת הבשורה על פי גווארה ברחבי העולם השלישי ועד למסע האחרון בבוליביה. לכל אורכם של אלה, מנסה המחבר, אפרים דוידי לתת תשובות או לחפש רמזים, אבל לא ממש מצליח.

בגלל שמדובר בביוגרפיה של אגדה, בגלל שהסוף ידוע מראש, ציפיתי שייתאמץ יותר. אבל לא. לא מדובר בספר המיועד ליושבי 'סלון מזל' או רובצי 'הגדה השמאלית', על אף שהוא מתהדר בתו התקן של הוצאת רסלינג המשובחת והאליטיסטית. מדובר במוצר המיועד להמונים. כזה שייתן להם מושג על קומוניזם, מרקסיזם. כזה שיוכיח שלא הכל ברית המועצות, שהיו גם נסיונות אחרים ליישם את המודל השוויוני, ושפעם, לא ממש מזמן, היו אנשים עם אידיאולוגיה והם אפילו היו מוכנים להילחם עליה ולהקדיש למענה את חייהם. כאלה שהשלטון לא היה עבורם המטרה אלא האמצעי, שהעיזו לחשוב על טובתו של "העם", לפני שחשבו על טובתם שלהם. או שסתם העיזו לחשוב.

הביוגרפיה נכתבה עם אג'נדה. בלי שום ספק ובלי קשר לחייו האג'נדיאליים עד מוות של צ'ה. דוידי אולי מוכר לשוכני המוסדות מהפסקה הקודמת, אבל לא לקהל היעד של ספרו. הספר מרומם את פועלו של צ'ה, מטפטף ממשנתו האידיאולוגית, ולא מאזכר חלקים פחות נעימים בקריירה המהפכנית שלו - אפילו שבלוחמת חופש כמו בלוחמת חופש, חפים מפשע מתים בדרך. צ'ה אולי סחף אחריו המונים (אפילו כתוב שבאחד הנאומים הוא התנגד לטרור), אבל רבים ראו בו סתם עוד טרוריסט. אמנם די בזיכרון ההיסטורי-רומנטי כדי להשכיח את הזווית הזו, אבל מי שלבש כל חייו הבוגרים מדי צבא, למד לירות באקדח בגיל חמש, ומצא את מותו בעיצומה של עוד הסתערות, לא היה ממהר למצוא שפה משותפת עם יוני בן ארצי. אז נכון, וזה נכתב ברצינות גמורה, הוא נלחם על מטרות נעלות, למען המדוכאים וכו', אבל עדיין – סביר להניח שאיזה מדוכא או שניים, שלא היו קשורים לבעלי ההון, מתו קצת מוקדם מדי. בספר אין לכך אזכור.

בסוף הספר מצויים שני נספחים, בבחינת "תם אך לא נשלם מסענו לנבכי המרקסיזם הגווארי". הראשון, מעין סילבוס בקורס "מבוא לצ'ה" - מבחר מהספרים והסופרים מהם הושפע המהפכן המזוקן, רשימה של ספרים ורשימות שכתב הוא עצמו וספרים וביוגרפיות שנכתבו עליו. השני הוא נספח לאותו סילבוס, הנושא את הכותרת "צ'ה גווארה והאינטרנט". די ברור מה תמצאו שם.

כיון שלא מדובר ביצירה אקדמית כבדת ראש, אין בעיה עם העובדה שמצוטטים כל מיני אנשים מבלי לספר מהיכן לקוחים דבריהם. רק חבל שספר המתיימר להיות פופולרי כתוב בצורה כל כך גמלונית ושבלונית. את 39 שנות חייו 'הסוערות', כלשונה של הקלישאה האוטומטית, של צ'ה, הצליח דוידי להפוך לרשימת מכולת יבשושית. תוסיפו לזה את נטייתו המשונה לסיים פסקאות ברצף שאלות תמוהות וחסרות מענה, משהו שבין פרומו לאופרת סבון לבין הקדימונים המפוברקים של "בועות". מה צ'ה היה חושב על הדמות של בילי קריסטל? על מי חלם צ'ה בלילה? האם גם צ'ה חושב שסצינת הזיוף של מג ראיין גאונית? לאיזה ריאליטי היה צ'ה מתמכר?

* הערב יתקיים דיון לרגל יציאת הספר "צ'ה גווארה: סיפורו של מהפכן" ב-20:00 בגדה השמאלית בתל אביב.