אומרים כי במהותה האמנות רוצה לחקות את המציאות. ושבשביל להשיג את המטרה הזו היא תשתמש בכל הארסנל המניפולטיבי שקיים ברשותה להסתרת הזיוף הכרוך באופן בלתי נמנע בבנייה של כל מציאות חלופית. לאורך השנים הרבה זרמים התווכחו ביניהם אם האמנות מחויבת להביע רגש, מחשבה, או את שניהם יחדיו, אבל במידה רבה היתה הסכמה כי המירוץ החשוב מכל הוא אחר האופן שבו ניתן יהיה להעתיק את המציאות אל תוך העשייה האמנותית. בתחום הספרות צצה באמצע המאה העשרים אופציית השימוש בשפה המדוברת. לישראל הגיעה השמועה פחות או יותר חמישים שנה מאוחר יותר.
"כמו אבלאר, כמו אלואיז" הבהיר לי חד משמעית שקורא הספרות העברית של ימינו משלם בריבית ד'ריבית על העיכוב הגורלי הזה בזמן בספיגת בולמוס מוקצן ולא מושכל של שימוש בהנמכה והגבהה של שפה. ולא רק שימוש חד פעמי, שולי, אלא הצבת המבע הסגנוני הגמיש הזה בחזית הכתיבה, הרבה לפני "הבשר". כי אם ננטרל מחוויית הקריאה בספרו של אברהם הפנר את הרושם הקלוקל שמותיר קולה של השפה, אפקט שבשביל ליצור אותו השקיע הכותב את רוב מרצו, לא נשאר הרבה סיפור.
הספר הוא גירסה פופוליסטית נעדרת ארוס למיתוס הלוליטה האקדמי, קרי סיפור אהבתם האצילית והטרגית בסופה של פרופ' אשכנזי למדעי התרבות מאוניברסיטת תל אביב וסטודנטית בת ימית ממוצא פרסי ומבית מסורתי-ש"סניקי. הוא אדם חי-מת, נעים סבר אך מופנם, נוח אך בעל דעות מוצקות מאוד, לא מאמין בזולת וגם לא באהבה. היא בחורה יצרית והרפתקנית, בולעת חיים, סוג של מרדנית שפויה. בקיצור, מתקבלת כאן משוואה סטנדרטית של הפכים המשלימים אחד את השני, הנשענת על המכנה שלה עם "מכתבי אבלאר ואלואיז", אפיזודה רומנטית-פטאלית מן המאה ה-12 שמייצרת ואחר כך ממשיכה ללבות את אש אהבתם הבלתי אפשרית.
הפנר הלך הפעם על כתיבה בפרי סטייל, כאילו ללא עריכה. הכל נכנס, ממש כמו במצלמת כתף של "דוגמה". כשם שהמספר לא מוותר על אף שבריר של מחשבה או זרם של תודעה - מטומטמים או לא ברורים ככל שיהיו - שכביכול חולפים בראשם של הדמויות, הוא גם יציף לדוגמה סיטואציות נדירות למדי בספרות כמו דיאלוג שבו דמות אחת חוזרת כמה פעמים על דברים שהיא אומרת לשנייה עקב חוסר הבנה, והכל בשביל ליצור מרקם ריאליסטי איתן. כל העסק קורס כשמקשיבים לשפה שמודבקת להם. לא ברור לי הכיצד סטודנטית מצטיינת שקוראת להנאתה את קלוד לוי-שטראוס, פרופסור מדופלם, או המספר מפיקים משפטים שכמו עברו דרך פילטר של עילגות: "כשבאה לי וסת...", או "אפילו פעם לא רצית להתרבות איתי?", או "היא ישנה קצת כמה פעמים", או "הוא לא ראה את התשובה שלה". מה התועלת שבכך? האם יש יותר אנטי-ריאליסטי מזה? אני בטוח שגם לפרופסורים יש שטויות בראש, אבל ראבאק, הם יודעים לדבר עברית אפילו בלב.
וכנראה שעם הרבה קשר לזה, העלילה ריקה מתוכן ורחוקה מלסחוב. אם בתחילה הקשר שלהם מבוסס על אווירת פיתוי מסקרנת, הרי במהרה היא מוחלפת בחמיצות אינטלקטואלית מעצבנת, ואז באהבת אמת רוטטת, זאת על אף חורי ענק בנרטיב ופערים כמו מקרה טראומתי שעובר הגיבור ומקבל בטקסט טיפול מינימלי עד זניח. מה שכן, בסופו של דבר לפחות מוצג פתרון למשבר האתני בישראל. השניים מוצאים את עצמם מתנחמים זה בזרועותיה של זו תוך הקשבה רפטטיבית לשיריה של סזריה אבורה. אסקפיזם חדש או קריצה לתוכנית אוגנדה?
הגיע הזמן שמשבר הדוט קום יפקוד גם את תחום המו"לות
9.5.2001 / 10:56