וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"החיבוק האבוד" המסקרן מאבד אחיזה בגלל הפטריוטיות

8.9.2004 / 10:28

יניב חלפון השתכשך בפטריוטיות אווילית ואיטיות מייגעת ב"החיבוק האבוד" החינני אך המפוספס

אחד השעשועים העיקריים בסרטו של דניאל בורמן "החיבוק האבוד", הוא איתור כיתובים עבריים בתוך ה-art, ומילים בשפת אמנו בתוך בליל הספרדית שלו. אותה תכונה ישראלית מגוחכת, היא שמתחזקת את מצב הערנות משך רוב הסרט. קלטת וידאו עברית לילדים מונחת על מדף, או המילה "ריקודים" מושחלת בתוך מונולוג שלם בשפה זרה, משמשים כתמריץ להישאר בהכרה מלאה במהלך סרטו הרביעי המדובר של הבמאי והתסריטאי היהודי, שזכה בפרס דב הכסף, קיבל שבחים בפסטיבל ברלין, וקטף שם את פרס השחקן הטוב ביותר.

בורמן מביא את סיפורו של אריאל מקרוף (דניאל הנדלר), ארגנטינאי יהודי צעיר, שמחפש דרך מוצלחת לברוח מהחיים שלו. מרחב המחייה שלו מתמצה פחות או יותר במרכז הקניות העלוב במרכז בואנוס-איירס, שם הוא נאלץ לעבוד לצד אימו (אדריאנה אייזנברג) בבוטיק ללבני נשים, בשל המצב הכלכלי הרעוע השורר בארגנטינה. העולם שיוצרים סביב אריאל הסוחרים היהודים (והפחות יהודים) היושבים מרבית היום בחנויות ריקות ומרכלים, הוא עולם חמים ואינטימי, אבל מדיף ריח חריף של חוסר עתיד.

אי-לכך אריאל, שסבו הגיע לארגנטינה מפולין כדי להימלט מהשואה, חותר בכל כוחו לקראת קבלת דרכון פולני, בעזרתו יוכל לתור את אירופה כולה. בדרך להשגת המטרה, מתחיל אריאל להתעמת עם שורשיו חסרי הקרקע. זמן קצר אחרי לידתו נטש אביו את המשפחה, נסע להילחם בארץ ישראל במלחמת יום הכיפורים, ונשאר שם. חזרתו המפתיעה של האב (חורחה ד'אליה), מאלצת אותו להתמודד עם כל הסודות והשקרים של משפחתו, ובשל זאת גם לקבל מאביו האובד את החיבוק המיוחל.

למרות הפוטנציאל הדרמטי בעלילה, הסרט עטוף בקומיות אידישאית. הוא נוגע בנושאים העמוקים בסגנון קליל, שאמנם לא מגיע לרמת התגלגלות מצחוק, אבל בהחלט מעלה חיוך. עיקר השתדלותו של הסרט, הוא לתת תחושה של פיסת חיים מציאותית, ובלי שימוש בכלים יוצאי דופן, הוא גם מצליח. כמעט אצל כל השחקנים, ובמיוחד אצל הנדלר, ניכרת נינוחות וחופשיות מבורכת. הבחירה במצלמת יד זריזה המצלמת בסגנון עדות דוגמה, ובעריכה תזזיתית וקליפית, בהחלט עושה את עבודת החספוס. מה חבל שעל אף העריכה המהירה, קצב ההתרחשויות בעלילה איטי להחריד, מה שהופך את רעידות המצלמה הבלתי פוסקות לכמעט בלתי נסבלות.

תעוקת חזה

קשה שלא להצמיד את הסרט אל יצירות אחרות המעמידות בראשן את דמות היהודי הגלותי ואת מסעו אל השורשים, ובראשן הספר "תעוקת פורטנוי" מאת פיליפ רות'. גם שם מדובר בצעיר יהודי נעדר דמות אב שרוכש רגשות אמביוולנטיים וקיצוניים כלפי אמו הכה-יהודייה, וגם שם ההתחברות אל השורשים מרופדת בעליבות אין-קץ, ובפתרון סופי המיובא מארץ ישראל. פורטנוי המאונן אל תוך חזיית אחותו בעודו חולם בהקיץ על שיקסע, הוא אולי גרסה אחרת לאריאל, המזיין את ריטה השיקסע (סילבינה בוסקו) בתא ההלבשה של חנות החזיות של אימו. אך למעשה, אותו הריחוק שעורר בי הספר, התעורר בי גם בצפייה ב"חיבוק האבוד".

ממש כמו מרביתינו, דמותו של אריאל היא דור שלישי למהגרים, והיא דשה בקונפליקטים מוכרים לנו במיוחד. הסרט אמור היה להוות מבחינתו, הצופים הישראלים, עניין חדש בקונפליקטים הללו. להראות לנו צד אחר של המתרס. אך למרות שהוא חושף בפנינו את יהדות ארגנטינה, קהילה ממש לא משומשת תרבותית, מסע הבירור בעקבות השורשים האתניים של הגיבור הכולל את התובנות הנדרשות, יוצא רזה יותר מכל מה שהכרנו קודם ביצירה הישראלית. אולי השיחה שלו עם סבתו בה היא חושפת בפניו לראשונה סיפורים מן הגטו, והכעס שלו על אביו שהקריב את משפחתו למען אידיאולוגיה, אמורים לשקשק אצלנו מערכות. אבל את השיחה הזו עם סבתא רובנו ערכנו בעצמנו, ואת הרתיעה מביטול אנושיות לטובת המערכת הצבאית רובנו חווים מדי יום.

בורמן מצליח להפיק תוצר שלם, ומביים את שחקניו בחן רב. אך כשהוא נוגע בליבה של הסיפור שלו, דווקא אז, יוצא המצפן שלו מכלל שליטה. תלישותו של היהודי הצעיר המתקשה להתבגר, ויחסי הבן עם אביו הנעלם, נראים נדושים, בנאליים ואינם מטופלים לעומק. מה שנותר לנו, הישראלים למודי המסעות השורשיים, הוא לחפש כותרים בעברית בתפאורת הסרט, ולהשתכשך בפטריוטיות האווילית שלנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully