מנהרת זמן קטנה נפלה השבוע על רחוב קיבוץ גלויות תערובת אסקוט ומופע הארנבות של ד"ר קספר יביאו באיחוד (מרגש, אלא מה) ביום חמישי ושישי על בימת הבארבי (כמו גם הזבובים והקליק). מי שגם ראה בניצנים לפני כחודש את האיחודים (הבלתי נשכחים, אלא מה) של הג'ינג'יות וזקני צפת, מסתכן במנת יתר של בציר 93'. מה מביא את גל להקות הרוק של תחילת העשור ההוא לתקוף אותנו, חמושים בגיטרות ונוסטלגיה, דווקא בקיץ הזה?
בעולם מדברים כבר כמה שנים על חזרתו של הרוק אנ' רול. אפשר לריב עם הקביעה הזו, אבל להקות כמו וייט סטרייפס, פרנץ פרדיננד והסטרוקס יצאו ממדורי מוזיקה לסנובים ועברו לכבוש מצעדים ובמות פסטיבלים כאילו קורט קוביין עוד חי. ולמרות שהאוזן הישראלית הצליחה לעכל גם מוזיקה כמו טראנס והיפ-הופ, דומה שעדיין יש מקום והצדקה לרוק. אבל אצלנו לא תמצאו את השילוש הקדוש, גיטרה-באס-תופים. בארץ הקודש, עושה רושם, רוקרים לא נולדים, הם רק מתאחדים.
רוקסן, אל תדליקו את האור האדום
כמובן, הנוסטלגיה לא הומצאה בכנס מחזור של רוקסן. הרדיו מלא בגרסאות כיסוי, במצעד העברי השנתי יש בערך 30% חידושים, "כוכב נולד" היא לא רק תכנית הטלוויזיה הפופולרית ביותר אלא גם תופעת התרבות של השנה (אפילו "הארץ" הרביץ הראל מויאל בדף הראשון), שלא לדבר על "פרויקט הנוסטלגיה" של ויי-נט או על יהורם גאון. אבל אם עד עכשיו נשלפו מסל המחזור התרבותי בעיקר תופעות מיינסטרים, הנה גם מי שנחשבו לרגע לשוליים שולחים את ידם לצלחת העוד-פעם. עם זאת, מבט מדוקדק יותר מראה שגל הרוק של אז אמנם צמח מהשוליים, אבל מהר מאוד הולאם להיות אלטרנטיבה בחסות המיינסטרים. את זקני צפת, למשל, אפילו "מבט שני" גילו לפניי, עם הכתבה "בעניין הבאסים" של אילן יגודה, ורוב הלהקות נכנסו מהר לערוצי התרבות הבודדים של זמנם. אנחנו לא בריטניה, בה עיתונות המוזיקה המפותחת מכתירה תופעות כ"דבר הבא" פעמיים בשנה, ולכן לא פלא שהזרם ההוא זכור כתופעה מאוד משמעותית במוזיקה הישראלית, אולי היחידה שעשתה גלים בעשור ההוא. אבל מתישהו באמצע שנות התשעים (ויש שיאמרו ב-4 בנובמבר 95') רוב הלהקות האלה התפוגגו מהנוף, ולא השאירו כמעט חותם במוזיקה שנשארה אחריהם, חוץ מיבבותיו המזדמנות של חמי רודנר.
לכן לא מפליא שהאמנים שבצעירותנו שחורת-החולצות נראו כבועטים ורעים ומגניבים, כמו שדמיינו את עצמנו רק כי שנאנו אתניקס, בוחרים להתאחד בדיוק מאותם הסיבות שכולם עושים זאת. התשובה הקלה היא כסף קל, אם כי לא מענייני איך גיטריסטים בוחרים להתפרנס. כן מרגיז אותי לראות את האמנים לוקחים את ההימור הקל, ובמקום להיכנס למחויבות אמנותית משמעותית ולכתוב שירים חדשים, הם נשענים על הקלפים המנצחים שלהם. אבל לך תאשים את שי להב בחוסר רצון להתאמץ, אחרי שהוא הוציא אלבום לא רע שמכר ארבע עשרה עותקים. מסתבר שברדיו שלכם תמיד יעדיפו ספיישל ד"ר קספר על פני שיר חדש של להב, ורק מי שבקיא בביצים ובתרנגולות יחליט אם זה גורם לקהל להינעל ממוזיקה חדשה או להיפך.
סיאטל זה כאן
כשלהקות הרוק של הדור ההוא התחילו לבלוט בעולם המוזיקה, הן התאפיינו לא רק בסאונד מעודכן יחסית למה שהתרגלנו מלהקות ישראלית, אלא גם באמירה אישית. היום התקשורת לא נותנת כמעט מקום לאמירה אישית, כי זו עלולה לפגוע בביחד הכל ישראלי (לא כולל ערבים), וחמור מזה להוריד את הרייטינג. מצד שני, אותן להקות של דור הרוקסן שמתאחדות היום, היו במידה מסוימת תוצר של בועה תקשורתית תל אביבית גל"צ של אותן שנים ועיתונאות המקומונים, שהאמינו שלונדון, או לפחות סיאטל, זה כאן. התקשורת טרום ערוץ 2, שבדיוק אז עלה לאוויר, עוד לא ידעה או רצתה להתחנף לטעם הישראלי הרחב, והעדיפה את הפריפריה שייצגה כנסיית השכל על פני זו של להקת שפתיים. אחרי שנסגרו שערי התקשורת הישראלית בפני להקות רוק ישראליות, הלכו וקיבלו להקות בציר 93' מעמד מיתולוגי. בסיבוב הראשון הן לא באמת הצליחו, לא באמת מכרו המון תקליטים, לא ממש פוצצו אולמות. אבל לדור האינדי-רוק הישראלי העכשווי, הן מסמלות תקופה אחרת, תקופה שבה הרוק מהשוליים הותיר רושם על המיינסטרים. אז עד שהיצירה הישראלית העכשווית המשמעותית תפרוץ החוצה מהגטו, נוכל רק לשבת ולייחל לאיזה איחוד של "גן חיות". תבואו, יהיה חם ומתוק.