פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רומן רוסי

      ג'ק פאבר חושב ש"רספוטין" הורג את כוכב הרוק שהקדים את זמנו ו"החומר האפל" מקדש את הקלישאתיות שבבגידה

      רספוטין, אנרי טרויה, כנרת בית הוצאה לאור

      גרגורי רספוטין, דמות עמומה ועלומה שצלן של שמועות אינספור ומיתולוגיה אפלה - רוויית נוזלי גוף, זימה וזמימה - אופפות אותה כערפילי תמיד, מככבת בשמי הלילה המשמימים של הביוגרפיה הנושאת את שמה. פרי מוחו העמלני וחובב העובדות הפחות רלבנטיות של אנרי טרויה. רספוטין, שקומתו הזקופה ומטילת האימה מלווה את דפי ההיסטוריה המודרנית בעלילות דם ספוגות אירוטיקה חשוכת מרפא, ששחר המאה העשרים וקריסתה של רוסיה הצארית על שושלת בית רומנוב שורצת התככים והתחלואים מופרעות במבטו החודרני, זוכה לטיפול שטחי עד אימה בידיו המהירות לנכס עוד דמות מפתח היסטורית (לרשימה הארוכה וקלת ההמרה למזומנים) של אנרי טרויה.

      בסגנונו הטרחני, שכבר קנה לו אוהדים ברחבי העולם והארץ, מגלגל טרויה את עובדותיו ההיסטוריות היבשות במעטה של מיסתוריות אטימה ותוך הסתמכות על אינספור ביוגרפיות שקדמו לו בנושא. בארבעת הפרקים הראשונים, המספרים על ילדותו המשוערת של רספוטין, מצליח המחבר לעניין את קוראיו בעזרת בניית עולם נפשי פשטני וערטילאי האמור לייצג את תודעת ילדותו של רספוטין הצעיר. במחוזות השכחה ההיסטורית הזאת, אי שם בערבות סביר, נאלץ טרויה להפיח מעט חיים במשפטיו שאין סביבם ים של עובדות מיותרות לטבוע בתוכם, ולהשתמש במרכיב שכל כך חסר בפרקים המאוחרים יותר של הביוגרפיה - קמצוץ של דימיון יצירתי. אך במהרה כבים ניצוצות הפיוט וגיצי החיות של הטקסט, והספר כולו שוקע במים עגמומיים של פרטי נסיעות, מפגשים ותככים, המנקזים דרכם כל רסיסי נשמה מהמתואר.

      האדם שהאמין, שהדרך היחידה להיגאל היא באמצעות מימוש התשוקות הנסתרות וביצוע חטאים שיטתי, הקדוש שהפך עצמו לכזה באמצעות אורגיות המוניות, פולחן אישיות אורגזמתי, צריכת אלכוהול מאסיבית ולא חוקית לפרקים והתרפקות מוחלטת על כל התענגות חומרית הניתנת להגשמה בעזרת הבשר ובאמצעות הממון, האיכר האנאלפבית שהפך ליועץ הסתרים ולדמות המפתח מאחורי הקלעים של משטר הצאר הרקוב והמתפורר - כוכב רוק האיצטדיונים הזה שהקדים את זמנו, נפל לידיו של ביוגרף שיטתי, גרפומן אובססיבי הנע במכאניות של רוצח סדרתי אחר עקבותיהם של אנשי רוח ושררה כמו בלזק, בודלר ואוסקר ויילד. הוא לוקח דמויות המציתות את הדמיון האנושי, ומכבה אותו במהרה עם כרכים עבי כרס של ספרי הביוגרפיה שהוא מייצר, רבי מכר קרים ומחושבים. עכשיו גם ראשו של רספוטין מעטר את קירות חדר העבודה שלו. לא שם אתם מוכרחים לפגוש אותו.

      החומר האפל, ענר שלו, הוצאת זמורה ביתן

      החומר האפל הינו ספר מרשים מאד באיכויותיו החיצוניות - בכתיבתו המהודקת והקולחת ובעטיפתו משופעת הסופרלטיבים - ומאכזב ללא עוררין בדיוק בנקודות בהן האיכויות האלה מתבקשות להתממש גם בחייהן הפנימיים של הדמויות, בתפניות העלילה ובחיבורים בין מישורי ההתרחשות השונים של הרומן. הסיפור, כתוב בליטוש מהוקצע ומרוחק (היכן שהוא במדור הניכור העצמי במחלקת האבדות הנפשית של גיבורו) ומספר על אדם, איש משרד החוץ החי בניכר, וניסיונו לממש רומן סודי עם אווה, מאהבתו הרוסיה (הקלישאתיות הכבדה במקור) במשך שבוע בניו יורק של לפני קריסת מגדלי התאומים (גם הסימבוליות המעיקה במקור).

      בהתעקשותו העקרה לשוות נופך של אירוטיות מלטפת, חמימה ורכה לשבוע המדובר, מוכשל אדם על ידי הפרגמטיות היבשה של מחברו (ענר שלו, שזה הרומן הראשון שלו לאחר קובץ סיפורים קצרים וקובץ פרגמנטים) המשליך כלאחר יד תיאורי מין לאקוניים, עסיסיים כמלט שהתקשה בטרם עורבב, שחוקים ומשופשפים עד כלות מחוסר תשוקה ועכבות דימיון מסרסות. המישור האירוטי, האמור להניע את מחציתו הראשונה של הטקסט, הינו צחיח ומשמים עד דיכאון, נוף של בנאליות נטולת חושניות שאין בה רגע חסד אחד של אירוטיקה חשמלית והיא כולה פורנוגרפיה גריאטרית של בתולות תשושות.

      הפיוטיות העדינה והמרומזת בחלקים המוצלחים יותר של הספר, מפנה את מקומה לפרטנות משמימה של חלקי גוף ושברי תנועות, שלמעשה, מהווים את בסיס השקפת העולם הגברית המתבטאת בספר. ושלא יהיו ספקות, הספר כולו מבקש להביא את התפיסה הגברית הפרטית הזאת, למלא בה את נפשם של קוראיו ולהעניק לה הסוואות שונות שיצרו את אשליית העומק ורבדי התודעה הנסתרים הנעדרים כל כך מהספר עצמו. דוגמא מובהקת היא תכתובת המייל החד צדדית בין אווה, המאהבת, לבין אדם, (לעיתים מצרף ענר, לנוחות המשתמש, קטעים מתכתובתו של אדם אליה בתוך מכתביה), המהווה את הציר העלילתי השני של הספר, לצד אותו שבוע בחדר מלון בכיכר וושינגטון. התכתובת הנ"ל נותנת למחבר עילה לצקת את אווה בדמות פנטזיה ריקנית ונאיבית, נטולת הצדקות למעשיה המפורטים בתלישות קיומית (האמורה לייצג את מעמדה כצעירה משוחררת ונטולת עכבות גופניות), אישה פרועה ומתייסרת המתקיימת אך רק כנגזרת של אדם. בכסות תכתובת המייל מוצף למעשה הספר פרגמנטים יומניים יומרניים, הלוקים בפשטנות יתר ברצונם לתפקד כעולמה הפרטי של קלישאת אווה.

      לא בכדי משוח הספר צבעוניות קרה ואפרפרה, משופעת משטחים לבנים המנסים לרמז על טוהר מסויים ביצירה המכילה אותם, אך הטוהר הלשוני הזה מתמוסס באיטיות בחזרות מיותרות על שמות מותגים וצירופי לשון ('מזון פוסט אורגזמתי' תופס פעם אחת, בפעם השנייה הוא מתפספס, בפעם השלישית הוא מעיד על השיעמום של יוצרו). ככל שמתקדם ציר הזמנים גובר חוסר האמינות של השפה ומתבטא בהשטחת הדמויות. לאחר מחצית מעניינת עד מייגעת, כאשר האירועים בחדר המלון משחזרים את עצמם בחוסר עניין, זוכה הספר באפשרות להפוך ליצירה משמעותית - אך התפנית מבטלת את עצמה במהירות אמצעות צידוקי עלילה קלושים, ואחריה הספר מאבד כל אחיזה רגשית של ממש בקוראיו.