מהרן קרימי נאסרי, איראני בן 59, חי כבר 16 שנים, מאז שהוגדר כ"חסר מדינה", בנמל התעופה 'שארל דה גול' בפריס. סטיבן שפילברג, אמריקאי בן 57, חי כבר 11 שנים, מאז "רשימות שינדלר", בתהייה איזה סרט עוד נותר לו לעשות שלא עשה. המפגש בין שפילברג לסיפור של נאסרי הביא אל אורות המסך את ויקטור נבורסקי.
נבורסקי (טום הנקס) הוא תושב רפובליקה מזרח אירופאית שמגיע לביקור בניו יורק. הפיכה בארצו מוציאה מתוקף את דרכונו והוא נתקע בשדה התעופה ג'יי.אפ.קיי כאזרח ללא מדינה. הוא לא יכול להיכנס לארה"ב או לחזור הביתה, והאטימות הזדונית של הפקיד המושך בחוטים (סטנלי טוצ'י) מאלצת אותו למצוא לו בית זמני בטרמינל המיועד לנוסעי הטרנזיט. הזמן עובר, ונבורסקי מתחיל לבנות לעצמו חיים בשומקום בו הוא כלוא. למרות מה שמתפתח להתעללות של ממש מצד הדון של השדה, שהופך את ההתמודדות מול החור הביורוקרטי השחור לאתגר אישי, נבורסקי נטמע בגרעין הקשה של עובדי השדה, מוצא פרנסה וכמובן - גם אהבה, חמקמקה משהו, בדמותה של דיילת שבורת ושוברת לב (קתרין זיטה-ג'ונס). בין לבין, הוא לא שוכח את המטרה לשמה הגיע לארצו של הדוד סם.
הסיטואציה האבסורדית שבמרכז העלילה מבטיחה הרבה. היכרות עם הרקע העמום של נאסרי רק מחזקת את ההבטחה: איראני שאיבד את דרכונו הלאומי לאחר שהפגין נגד השאה הפרסי (זה שהיה שליט כל כך מוצלח עד שדחף את העם שלו לחומייניזם) והסתובב באירופה עד שהוקפא בפריס במעמד אל-אזרחי. ב-1999, אחרי התערבות של ארגונים בינלאומיים למען זכויות האדם, הוא קיבל הכרה וזכויות של פליט על ידי הממשל הבלגי, אך דחה אותן, כך על פי דיווחי העיתונאים שפגשו אותו, מאחר ועל הטפסים הופיע שמו המקורי ולא "סר אלפרד" כפי שדרש. מאז, גילה אותו סר סטיבן מהוליווד, במה שהכניס לו לדבריו, סכום נאה של 450 אלף דולר ואולי יעניק לו בסופו של דבר את הדרכון הנכסף. בקיצור, סיפור מטורף בעולם לא שפוי.
בין פורסט גאמפ לביג
אצל שפילברג, הטירוף הופך ליותר נוח. נבורסקי, לא רק שאינו מטורף, הוא למעשה ההתגלמות המודרנית של דור החלוצים האמריקאי. הוא לא נרתע מקשיים, מתאקלם לסביבה במהירות, שומר על החוקים, הכתובים והלא כתובים, ובכוח נחישותו ותושייתו מוכיח שאמריקה, גם בימים הכי קרים שלה, היא עדיין ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות. הרגע בו הפקיד הרודן מפטיר "הוא מרוויח יותר ממני", הוא רגע ההודאה בתבוסתו לאנדרדוג, ממש כמו באגדה האמריקאית המכוננת. מעורר השראה ממש - אם לא היינו מכירים את המציאות החלומית הרבה פחות של ארה"ב מודל 2004.
מה שהופך את העסק למגוחך הוא דמותו של ויקטור נבורסקי. קשה לחלק במדויק את האחריות בין הבימוי והתסריט לשחקן עצמו, אבל קצת קשה להזדהות עם דמות שלומדת אנגלית תוך יומיים ומצד שני לא מבינה מה קורה סביבה משך חודשים, ונעה בתזזיתיות לאורך כל הסרט בין טמטום לתחכום. המבטא המזרח האירופאי המוקפד של הנקס נשמר לאורך כל 128 הדקות, אבל חוץ מזה הוא נראה כהולך לאיבוד בין 1,500 הדמויות שכבר שיחק על המסך. קשה, כאמור, להפיל עליו את האשמה.
במקום לנסות ולחקור קצת את גבולות האבסורד בו הסרט מתקיים, שפילברג בנה מסגרת סיפור בנאלית, שנשענת על דמויות משנה סטריאוטיפיות ושטחיות, והיכולת שלו לייצר סצינות מהודקות, שמגיעות לשיאים דרמטיים וקומיים נקודתיים, רק מדגישה את הכלום בתוכו הן מורכבות. כל כך כלום, שצריך להתאפק כדי לא להיגרר לקלישאות בנוסח "כמו נבורסקי, הסרט לא הולך לשומקום", או "באמת כדאי לסגור את אמריקה", שהיו עושות חיים קלים לעורך. בין אוסף אלמנטים קומיים מוצלחים כשלעצמם, הצחוק היחיד שנשאר מהסרט הוא של מבוכה, לפחות עבור מי שעוד שומר חסד נעורים מסוים לבמאי הקולנוע המצליח אי פעם.
חלק מהמבוכה הזאת נובע מההתעלמות המוחלטת כמעט של שפילברג מהמקום בו קורה הסיפור שלו שדה תעופה, שמשמש לא הרבה יותר מתפאורת רקע. הכותרת של הסרט מספקת אמנם את הקונפליקט הבסיסי, אבל הדמויות וההתרחשויות במקום היו יכולות לקרות באותה מידה בכל מקום אחר, והפספוס הזה הוא אולי ההחטאה הכי גדולה של הסרט. שדות תעופה הם במידה רבה מיקרוקוסמוס של העולם בו אנחנו חיים. אינסוף אנשים שרודפים אחרי השעון, מתוזזים ביעילות אפורה דרך תהליכים ביורוקרטיים נוקשים במטרה למצוא לבסוף את מקומם לפי סדר מעמדות ברור בתוך קופסת פח בה אסור לעשן, ובדרך למקום אחר. בשער של העולם הזה, עוברות שיקוף מיטב הדרמות האנושיות פרידות, איחודים, בריחות, חזרות ושינויים, והכל בבליל צבעים, ריחות וקולות. איפה שלא תשימו את היד מתחבא לכם סרט. מה לעשות שאם ביד הזאת החזקתם כרטיס קולנוע עליו מודפס "טרמינל", זה הסרט הלא נכון.