השבוע הגיע ביל קלינטון לבית החולים עם סימנים מדאיגים במיוחד. הרופא במיון בניו יורק הצליח לאבחן אצל הנשיא לשעבר קוצר נשימה, כאבים בחזה וזיקפה ענקית ובלתי מוסברת. דקות ספורות אחר כך פרופסור סטנלי שטרן שהוזמן בדחיפות גילה שהזיקפה היא בגלל האחות הראשית שלא הפסיקה ללטף את הנשיא הסקסי בחלקיו המוצנעים.
באותו ערב, החיוך על פניו של קלינטון קפא כשהודיעו לו שהוא חייב לעבור ניתוח מעקפים. ושוב הוכח שאתה לא יכול להחזיק מאהבת בכל פינה בעיר, לאכול המבורגרים מתי שאתה רק רוצה, לעשן גראס ולהצליח להוריד את החיוך מהפנים. זה פשוט לא הולך ביחד.
היה נחמד לשמוע השבוע על הבעיות הרפואיות של האיש הכי ישראלי באמריקה, האיש שהצליח להגשים את החלום הישראלי באמריקה. הוא בגד עם עשרות נשים, נתפס על חם עם לפחות ארבע או חמש מהן ובסוף יצא מזה נשוי, עשיר ועם לשכה פרטית משלו בהארלם. שם, בשכונה הקשה, הוא בחר לבנות את הלשכה הנשיאותית שמגיעה לו בדין אחרי שירותו בבית הלבן. נימוקיו היו ברורים. הוא רצה לקדם את האזור הבעייתי של ניו יורק. הוא חפץ לתרום למצביעיו הנאמנים ביותר. וכמובן, כמו כולנו, הוא רצה לשפר את הסטטיסטיקה שלו תחת הרובריקה: עם כמה כושיות שכבת עד היום.
ביום שלישי אני כבר מת
גברים שחוצים את גיל 45 נכנסים לאיזור המוות. משעה זאת, כמו זבובים הם נופלים ומתים. אנחנו מסתכלים על ההורים שלנו שהגיעו לגיל הזה ורואים את החרדה על פניהם. בכל פעם שהטלפון מצלצל עולה השאלה למי מהחברים נצטרך להביא למיון שוקולד שיהיה אסור לו לאכול. אם הם לא היו נבוכים מכך, גברים מעבר לגיל 40 היו ישנים על בייבי סנס כל לילה. אותו מכשיר גאוני שנועד למנוע מוות בעריסה הוא חלומם הרטוב של הזכרים. כמו תינוקות בני חודשיים, לאיש מחברינו בני ה-45 פלוס אין ביטחון שישרוד את הלילה.
בגילאים הללו, האישה היא זאת שתמיד תתלונן על הכאבים. תערוך לעצמה ביופסות בחזה אחת לכמה חודשים, בניסיון לתפוס איזה סרטן קטן. תדבר על המוות, ותספר לכולם מה היא רוצה שיעשו בלוויה שלה. דווקא הגבר החייכן והאוויל, בטוח בעצמו, עושה תוכניות עד שנת 2056. דווקא הוא, כמו פצצה מתקתקת של החמאס, יכול כל שנייה לצעוק אללה הוא אכבר ולהתפוצץ. כי אחרי הכל צריך לזכור, כל הנשים כולן הן כמו הילארי קלינטון, מקיימות את המשפט הידוע שמאחורי כל גבר קרייריסט מצליח עומדת אישה שתהיה אלמנה עשירה בגיל 56.
ותמיד תמיד, גברים מתים בהפתעה. לא משנה כמה חולה הבן אדם, על כמה כאבים הוא התלונן, כאבים בצד שמאל ובכתף, דקירות בחזה, עשרות בדיקות הוא עבר ולא גילו כלום, או שגילו והוא הזניח, כל זה לא משנה. תמיד המוות הצפוי ביותר מגיע בהפתעה גמורה. אין שבעה אחת שבה המשפט הזה לא נאמר, איך ככה הוא מת, איזו הפתעה. כאילו שיכול להיות מצב שמוות לא יהיה מפתיע. תשמע אני לא יכול להיפגש איתך ביום חמישי, ביום שלישי אני כבר מת, אז או שמקדימים, או שתיפגש כבר עם המחליף שלי.
צירים או התקף לב
סיפורי התקפי לב לגברים הם כמו סיפורי לידות לנשים. בארוחות צהרים ארוכות, צלחת חסה מולם על השולחן, גברים ונשים מתארים את המאורע הכי משמעותיי בחייהם בהתלהבות ובתנועות ידיים. הם מרגישים צורך לחלוק את יומן האירועים, דקה אחרי דקה של הלילה - תמיד לידות והתקפי לב מתרחשים בלילה - "ואז הרגשתי את הכאב הכי חזק שהרגשתי בחיים שלי. זה היה כמו שדוחפים לך מסרגה בבטן ומסובבים, כאילו רפי גינת לפני הדיאטה ישב לי על החזה וקפץ, זה היה כמו לצפות בלקט של 'יענקל'ה לאן', זה כאב כמו כשגילינו שמאיה בוסקילה עשתה הגדלת חזה".
ומסביב יושבים אנשים מפוהקים ומשועממים, כי משחר הימים סיפורים על כאבים של אחרים לא עושים לנו שום דבר מעניין. שיאו של הסיפור הוא בלידה עצמה. אצל הנשים יוצא הבן שימרר את חייהן כשלא יסכים להגיע לארוחות שישי בעוד 20 שנה, ואצל הגברים זו התובנה האיומה שעד היום הם חיו בשקר, שקר שעכשיו התקף הלב בא להפר.
כי זוהי מהותו של התקף הלב. הזכר הטיפש מבין שעד היום הוא לא עשה שום דבר נכון באורח החיים שלו. כאילו שהוא היה צריך התקף לב בשביל להגיע למסקנה הזאת, שהרי אישתו אמרה לו את זה בכל יום בשש שבע הזדמנויות שונות.
ניתוח המעקפים הראשון שלי
אני זוכר היטב את ניתוח המעקפים הראשון שלי. הייתי בן 14, והיה זה אבא שלי שפתח בפני את הדלתות למחלקה הקרדיולוגית. אין כמו התקף הלב הראשון. אתה לא שוכח אותו. האחרים זה כבר לא אותו דבר. זה הופך להיות עניין טכני, בלי אהבה. סתם לשכב על הגב ולקבל שוק חשמלי של 250 ווט מאיזה פראמדיק שאת השם שלו לא תזכור מחר בבוקר.
בהתקף הלב הראשון קנינו מתנות לאחיות שהיו במשמרת בזמן האישפוז, ואפילו לאח הסיעודי הערבי מוסטפה שניקה את השירותים בבית חולים מאיר. הוא חייך אלינו חיוך רב ניסיון, של אני מבין שזאת הפעם הראשונה שלכם בבית חולים שלנו, בעוד כמה חודשים לא תגידו לי אפילו שלום בדרך לצינתור השני.
כמה שעות אחרי הניתוח אבא שלי שכב במיטה, וכמו כל מי שעובר ניתוח מעקפים, סיפר לכולם כמה הוא מרגיש מצוין ואיך הניתוח זה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. אני לא יודע אם זאת ההשפעה של ההרדמה, או עצם העובדה שהדם שוב זורם לפציינט בחזה, אבל משום מה אחרי ניתוח מעקפים גברים מרגישים יותר טוב. הם בטוחים שהם נהיו צעירים בעשר שנים לפחות. הם בטוחים שהחיים התחילו מחדש.
ורק האישה עם הפרצוף החמוץ בצד יודעת כבר את האמת באינטואיציה הבסיסית שלה. ניתוח מעקפים, כמו עקירה כירורגית, זה תחילת הסוף. בקרוב כל הפה יהיה על תותבות, בקרוב אתה תהיה מהזקנים האלה שהעיסוק המרכזי שלהם בחיים הוא לזכור לקחת את כל הכדורים. שני צהובים אחרי האוכל בחמש, אחד כחול לפני השינה.
אחרי שמישהו ניסר לך את כל עצמות החזה ופתח אותן, החיים לא יחזרו להיות מה שהיו לפני כן. הלבלב שלך היה חשוף וכולם ראו לך את המעיים. אין לך יותר מה להסתיר. בכל פעם שתיקח ויאגרה ותחשוב שאתה הולך להנות, תוכל לשמוע את הלב שלך דופק בהססנות של מי שכל רגע בטוח שזה הביפ האחרון,
במפגשי החברים, אלו שכבר נותחו, יושבים מחייכים ומספרים על השינוי הנפלא שיצרו בחיים שלהם. על ההליכות בלילה עם הכלב. על האוכל הבריא ואיך הכל יותר טעים. ומתחת לאופוריה אפשר לשמוע את הצרחה המוחנקת להם בחזה. אותה צרחה עתיקת יומין שהדבר הכי דומה לה הוא שאגות האימה שאנחנו משחררים בנפילה הכי גבוהה ברכבת הרים. כי בסופו של דבר יש דבר אחד בעולם שגרוע מהמוות, והוא כמובן הציפיה לרגע שכבר יגיע. בקיצור מה נאמר ומה נדבר, תנסה להרגיש טוב, חבר.
