מאז לי סקרץ' פרי, לפני שלש שנים, לא ביקר במדינתנו הצנועה מוזיקאי רגאיי כל כך מלכותי כמו בוג'ו בנטון, אבל גם מעולם לא ביקר פה כוכב כל כך שנוי במחלוקת. הופעתו החד-פעמית ב-16 לחודש, היא הזדמנות טובה להסביר למה.
בנטון נולד בקינגסטון ג'מייקה ב-73', אחד מ-15 אחים ואחיות. אחרי שהתפרסם ב-91' בזכות להיטי זיונים סקסיסטיים וטיפוסיים לדאנסהול, שיחרר, למרבה הצער, את להיטו "בום ביי ביי", שהפך מייד לשלאגר אימתני ולהמנון הומופובי היסטרי. לא חסרים אפסים הומופוביים נטולי מוח, שעדיין מעליבים את המונח "קלאסיקה", כשהם מייחסים אותו לשיר האידיוטי הזה, וגם בנטון, שהבין את זה בשלב מאוחר קצת יותר, הספיק להתנצל. באופן מוזר, למרות שהיה נעים למחוק את השיר הזה מדפי ההיסטוריה, ייתכן שהנוכחות שלו עזרה לבנטון לברוא את עצמו מחדש כיוצר, ולהפוך לאחד המטיפים הגדולים של הרגאיי כנגד אלימות ובורות, אותם עודד בעבר. בין מעריצים שניזונו מבורות, זה בהחלט לא מהלך מסחרי. זהו צעד אמיץ. מעניין, אבל אפשר לחשוב על דוגמאות נוספות של אמנים פופולריים, שהתפרסמו כמפיצי תרבות רעה, ואחרי שהתפכחו, הפכו לנושאי הדגל האותנטיים של כל מה שטוב ומהפכני מוזיקלית. הביסטי בויז, לדוגמה. "Liscenced To Ill", התקליט שפרסם אותם, היה המנון סוחף לסקסיזם ולריקנות. הספיק להם תקליט אחד נוסף כדי לחצות את הקווים ולייצג את כל מה שאינטליגנטי ומרתק מוזיקלית בראפ. וזה כנראה לא ממש משנה אם בוג'ו בנטון בעצמו ראה את האור. מה שחשוב הוא שהוא עצמו הראה אותו: "Til Shilo", אלבומו המהפכני מ-95, לקח את שירת הראגא הבוטה, הגרגור המחוספס והדיסטורשני בקולו, וחיבר אותו למודעות חברתית, להטפה כנגד אלימות, לייסורי נפש והניסיון להתחזק ע"י אמונה באל מוזיקלית הוא צמצם את נוכחות הדאנסהול המלוטש לטובת גיטרות אקוסטיות, בלדות מלודיות המנוניות ועדינות בהפקות ובלחנים, שהתאחדו בצורה יוצאת דופן עם קול ושירה שנשמעים, לאוזן בלתי מזויינת, כמעט ברוטאלים. או בשפת הרגאיי: בנטון הפך לראסטה. הוא התחיל לעשות מה שנקרא "רוטס".
היידה סילאסי
אם שגריר הרגאיי הבינלאומי המצליח ביותר של ראשית הניינטיז היה שאבה רנקס הדוחה ("מיסטר לאברמן, שאבא.."), הרי שבנטון שינה את תפיסת הז'אנר באוזניהם של רבים. שנתיים אחר כך הוא הוציא את "Inna Hights", המצליח קצת פחות אך המבריק והמרגש אפילו יותר מקודמו. האלבום הזה הצליח לגשר בין כוחניות הגשת השירה של האיש השואג, לבין רוך מלודי, הפקות כמעט-חמודות וחמלה אנושית טקסטואלית. במקום לצעוק, נשמע שהוא התפלל. מנקודה אישית - האזנה לאלבום הזה, בזכות חבר, גרמה לי לתפוס רגאיי בצורה חדשה אחרי שנים של מחסור באמונה. אם הבעיה בלשמוע את בניו של בוב מארלי זצ"ל, היא שהם תמיד כל כך מזכירים אותו ווקאלית, הרי שבנטון נשמע לי אז כיורשו האמיתי של הבוב, בעיקר משום השוני בקול ובגישה האחרת לשירה. זה כבר לא היה ניסיון לשחזר את מה שעשה גדול אמני הרגאיי בכל הזמנים, אלא היווצרותו של עולם שונה. האלבום הזה עבר במיסיונריות בין כל מי שהכרתי שאמר שהרגאיי הפסיק להתחדש. אף אחד לא נשאר אדיש.
מלחמה בבבילון
למרבה הצער, עברו של בוג'ו ממשיך לרדוף אותו. החודש, במסגרת קמפיינים של ארגונים הומוסקסואלים נגד אמני רגאי הומופוביים כמו בינימן, נודע על ביטול הופעותיו בגרמניה בעקבות אותו שיר ישן, בטענה שבג'מייקה הוצא נגדו צו מאסר על תקיפת הומואים. בהצהרה רשמית שהוציא בנטון, נכתב לגבי ההאשמות על התקיפה - "האין אדם חף מפשע עד שמוכח אחרת?" ולגביי "בום ביי ביי" - "זה חוסר צדק משווע, לנסות ולהגדיר את הקריירה שלי באמצעות שיר אחד שהוקלט לפני 12 שנה בגיל 18". גיל בונשטיין, ממארגני המופע, והאדם הישר ביותר שתוכלו למצוא במחוזותינו, אומר שצו המאסר המדובר לא היה ולא נברא. "כשבנטון ראה שהשיר ההוא פגע בהרבה אנשים" מסביר בונשטיין, "הוא חזר בתשובה. כמו שאורי זהר טיפל במציצים והיום בציציות, כך היום בוג'ו מטפל בנושאים ברומו של עולם. מבאדמאן שנלחם למחייתו בגטו הוא חזר בתשובה והפך לראסטהמאן, שמאז אותו שיר עלוב לא הוציא שיר הומופובי אחד ולחלוטין התעלם מהנושא. במופע שלו לא מזמן בקינגסטון, לצד אמנים שחלקם הומופובים, הוא בכלל לא שר על זה יותר. בגרמניה התבטלו שתי הופעות, עד שהתבצע ברור לגבי העניין. הייתה לחיצת ידיים בין נציגי קהילת ההומואים והלסביות לבין בנטון וכל ההופעות בגרמניה ממשיכות כרגיל". מה לגבי השמועה שבעקבות העניין פומה הסירו ממנו חסותם? "פומה ממשיכים לתת חסות. הם מודעים לכך שהוא כתב את השיר בעבר אבל שכיום הוא אמן משכמו ומעלה". גם בקהילת הגייז המקומית העניין מתחיל להכות גלים, ויש כאן דיון מעניין. האם מישהו יתרעם אם יגיע לארץ, למשל, כוכב הפופ ההומופוב-לכאורה הגדול בעולם, אמינם? ועוד נקודה למחשבה גאנז אנד רוזס הסעירו את העולם עם "One In A Million", שיר הומופובי וגזעני במוצהר. מישהו זוכר אותו כיום? מה שנשאר מהלהקה ההיא זה בעיקר "Sweet Child Of Mine". העולם סלח.
אמנותית, בכל מקרה, "Unchained Spirit" יצא ב-2000 וקצת הרחיק לכת בכל ענייני הראסטה הרוחניים. הוא פשוט היה שמאלצי מידי. גם אלבומו האחרון, "Friends For Life", שיצא בשנה שעברה, אינו אלבום גדול, אלא מחובר בעיקר לרוח ההיפ-הופ הלהיטית ששורה על הראגא בימינו. ועדיין, בנטון כבר עשה את שלו. הוא ללא ספק, בגיל 31, אחד מחמשת אמני הרגאיי החשובים בעולם, בין סיזלה- מהצד הג'מייקני שורשי , לבין שון פול, כוכב הרגאיי-פופ הבינלאומי של הרגע. בנטון, להבדיל מפול, ישרוד הרבה אחריו.
אפשר לסמוך על בונשטיין ושב"ק מיוזיק, שמביאים את בנטון לארץ על גלים כל כך גדולים של אהבה, שהמופע החד-פעמי שלו בפלמחים, במסגרת "כל הקופה 2", יהיה בית הספר הכי טוב לרגאיי שנוכל לחוות עוד זמן רב במקומותינו.