וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

די כבר עם המדוזה הזאת

9.9.2004 / 18:48

גם יורם אלייקים נדרש לסוגיית "מדולה", האלבום החדש של ביורק, וגם הוא נותר עם מסקנה מעורבת

עוד אלבום של ביורק. עוד התמודדות בפתח. מי שהחלה את הקריירה כיוצרת של פופ עם טוויסט אלטרנטיבי-אקזוטי, ועל כך יעידו אלבומיה המחויכים עם ההרכב האיסלנדי שוגרקיובס ותחילת קריירת הסולו הפופית והקברטית שלה, הפכה עם השנים למודל האמן האמיץ והבלתי מתפשר, וליוצרת שבכל דיון העוסק בגוף עבודתה שזורות המילים "ארט", "אוונגרד", "אקספרימנטלי" ו"יומרני". שלוש שנים לאחר שהוציאה את "Vespertine", אלבומה הקודם והמעודן שצפן בחובו שיתופי פעולה עם מיטב אמני האנדרגראונד האלקטרוניים (Opiate, Matmos, Oval), ביורק ממשיכה להתבצר באותו מקום נברני וקודח. הקונספט אולי שונה, אך המהות נותרה אגואיסטית ומטרתה היא בראש ובראשונה להשיג סיפוק אישי, לדהור על האינסטינקטים והדחפים הפרטיים מבלי להתחנף למאזינים.

"Medulla" ("לשד עצמות" באנטומיה, או "ליבת גבעול" בבוטניקה) הוקלט בלמעלה מ-12 מקומות שונים בעולם, ביניהם איסלנד, ארה"ב ואיטליה, ואמור היה להיות פרויקט מגלומני האוצר בתוכו אינספור כלים חיים ושלל גישות מוזיקליות, אך במהלך העבודה ביורק מאסה במסה והחליטה לפרוט את ההקלטות ולשים דגש על המלודיות הקוליות. כחלק מהתהליך היא שכרה את שלושת הגרונות הכי משמעותיים בסביבה: מבשר האפוקליפסה מסן-פרנסיסקו מייק פאטון, יושב האוקיינוסים רוברט וואייט ומכונת הקצב הבלתי ניתנת לעצירה מפילדלפיה רזאל, שהיה ספק הביטים האנושי של הרכב ההיפ-הופ The Roots. הללו חוברים לשתי מקהלות מאיסלנד ובריטניה ולשלל מפיקים, נגנים וקונספירטורים נוספים (פירוט באתר הסופר מושקע של היוצרת) בכדי ליצור יחדיו מובלעת מוזיקלית וורסטילית ומרתקת, אך גם מאוד תובענית.

לא מתחשבת

המפגש עם האלבום אינו רך, כיוון שבכל האזנה מתקלפות שכבות נוספות ומגלות עוד ועוד צלילים המסיטים את תשומת הלב מהעוגן הווקלי המלודי השוכן בלב המיקס. ביורק אמנם בחרה ללכת על קולות חשופים ותפקידים מוזיקליים מזוקקים, אך היא קוצצת ושוזרת אותם כאוות נפשה, מכתרת ועורכת מניפולציות עד לנקודה בה היא מתרצה. כך מתקבל אלבום חמקמק ומבלבל, אשר מצד אחד נשמע ישיר ועוטה מרקם קלאסי, ומצד שני נוטף עכשוויות ושבירות מקצביות היתוליות. בקטעים שבהם זה עובד, כמו "Pleasure Is All Mine" המרהיב וב"Submarine" אותו מוביל רוברט וואייט, מדובר בחלומו הרטוב של כל חובב א-קפלה. סוג של תפילה מוזיקלית שמימית טהורה ולא במובן הגרגוריאני. בקטעים שבהם זה מתפקשש, כמו "Where Is The Line" המעיק, זה נשמע כמו ניסוי לא מוצלח. אם לא מפרקים את "Medulla" לרצועות ושופטים אותו כיחידה, מגלים שמדובר בהרפתקה מאוד לא זורמת ואפילו קטועה. זה תקליט לא מתחשב, שערוך בצורה בעייתית ואימפולסיבית ואינו מיועד להאזנת רקע, בעיקר בשל התנועה הקיצונית בין קטעים חשופים ונטולי מקצב ("Oll Birtan") לקטעים מרופדים ומעובים ("Who Is It").

מעט מאוד אמנים מקבלים חופש אמנותי מוחלט מחברת תקליטים גדולה, ורדיוהד הם ההרכב הראשון שעולה בראש בהקשר זה, וניכר כי ביורק זוכה למלוא הקרדיט מהספונסרים שלה. על הנייר, מדובר בתופעה נפלאה, אך הצרה היא שבתוך כל האמנותיות הזו, נדמה שביורק מרגישה שיש עליה חובה להמציא את עצמה מחדש מתקליט לתקליט בכדי להגן על האמת והאמינות שלה מול עצמה ובכדי לא לחוש שהיא מאבדת אחיזה והופכת לסוג של "איסלנדית מחמד" כתוצאה מחיבוק הדוב התעשייתי. יכול להיות שתחושת הבטן שלי מוטעית וביורק מונעת מסקרנות נטו, אבל איפשהו, "Medulla" נשמע לי לפרקים מעט מאולץ וככזה הסובל מחיפוש ונבירה מעט מחוסרת גבולות ואובססיבית. בכל מקרה, שאילו יהיו הצרות שלנו.

ביורק, "Medulla" (הליקון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully