ערבים רוקדים

הידיעות על עלייתה לאוויר של תוכנית חדשה שתעסוק בערביי ישראל בהגשתו של רפיק חלבי, התקבלו אצלי בתמיהה והפתעה. תכנית העוסקת במיעוט שמדינת ישראל הייתה מסתדרת בשמחה גם בלעדיו, אינה דבר מובן מאליו, במיוחד בתקופה בה זכייני ערוץ 2 מתחנפים עד גיחוך לבעלי הכיפות הסרוגות ברשות השנייה. גם הצבתו של רפיק חלבי בקדמת המצלמה מחייבת חשיבה נוספת ולא רק בגלל איכויותיו הטלוויזיוניות הדרושות הוכחה. שירותו הארוך כערבי המחמד של הערוץ הממלכתי, על כל המשתמע מכך, הפך אותו לחשוד מיידי בשיתוף פעולה דומה עם הערוץ הממלכתי החדש – ערוץ 2. צפייה בפרק ששודר אתמול ועסק באירועי אוקטובר 2000 מלמדת שקשה לשבור הרגלים ישנים. חלבי אמנם מתאמץ להתרחק מהממסדיות שדבקה בו, אבל הממלכתיות הישראלית משאירה אותו קרוב אליה, כמו שעושים עם חיות מחמד.

אם ערביי ישראל, המהווים כמעט 20 אחוז מאזרחי המדינה, הם המקום המודחק ביותר בתודעה של הציבור היהודי והנהגתו, אירועי אוקטובר הם התקף החרדה שבא בעקבות ההדחקה. כל הגזענות, האפליה והצביעות ביחס של החברה היהודית אל המיעוט הערבי נחשפו באותם ימים עצובים כשהם משאירים מאחוריהם 13 גופות של אזרחים-מפגינים. אין ספק כי תוכנית, שהמנדט שלה הוא עיסוק בבעיותיו של ציבור זה, צריכה הייתה לפתוח את סידרת התוכניות בפרק זה. אך שיבוצה של תכנית העוסקת באירועי אוקטובר כתכנית פתיחה הוא חומר נפץ, וחומר נפץ בהקשר של ערביי ישראל מיד מכונן פרנויה יהודית. לכן בשבוע הראשון שודרה תכנית שעסקה בבעיותיה המוכרות של העיר נצרת ורק השבוע, לאחר שמעט היהודים שצפו בתכנית הראשונה הנהנו בראשיהם וסיכמו: "כמה נורא, איזה אי-צדק" וסגרו את הטלוויזיה, אפשר להתחיל לדבר על הדבר האמיתי – הגזענות הטבועה בהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית והקשר הטבעי בין הפלסטינים תושביי השטחים ולפלסטינים תושביי מדינת ישראל.

"מדינת כל אזרחיה" היה אולי הביטוי הנפוץ ביותר שנשמע ממרואייניו של חלבי. הם דיברו על אלימות המשטרה, על דמוקרטיה ליהודים בלבד ועל אפליה בין דם לדם. הם דיברו על המחויבות שלהם לאדמה ולאחיהם בשטחים כקודמת למחויבותם למדינה שכפתה עצמה עליהם. הדתיים ביניהם דיברו על מסגד אל-אקצא כמקום שבו תתחיל המלחמה האחרונה. הם אמרו דברים שמאתגרים את הסיפור שמספר לעצמו הציבור היהודי-ציוני והציגו לו מגוון סופים אפשריים, חלקם פסימיים להחריד. הם קראו לשינוי הגדרות היסוד עליהם מושתת החברה הישראלית והציגו רעיונות שקשה להפריכם באותה יהירות ישראלית מוכרת. אך אין מי שיקשיב. זכייניות ערוץ 2 והרשות השנייה דאגו למקם את התכנית ואת השיח הרלוונטי כל כך שהיא מביאה בדיוק איפה שנוח להם, בזמן צפיית אפס, צהריי יום שבת.

נציגי הממסד ומכתיבי התרבות אפילו לא מנסים ליצור מראית עין של רצון לדיאלוג. על אף שהתכנית עוסקת בחברה הישראלית, היא מוגדרת כתכנית לציבור הערבי ולכן אפשר להתייחס אליה כמו שמתייחסים לערבים אזרחי ישראל – בחשדנות ובקמצנות. אירועי אוקטובר ואפליה ממוסדת של כמעט 20 אחוז מתושבי המדינה הם הרי לא מעניינם של הצופים המסורתיים והדתיים ולכן אפשר לשדרה בשבת. המעטים שעוד מתעניינים במצוקות האמיתיות של החברה הישראלית בכל מקרה לא צופים בערוץ 2 ולכן נשארו רק הערבים שהם כידוע, לא מבינים שום דבר בטלוויזיה. לכן אפשר לשדר להם תכנית שנראה כאילו הופקה בערוץ הקהילתי ולהגיד שבעצם אנחנו נורא ליברלים כי נתנו לערבים תכנית משלהם.

הדברים שנאמרו בתכנית אתמול היו זרים ומפחידים לאוזן יהודית. לכן מישהו דאג שאוזן יהודית כמעט ולא תשמע אותם. אך הם שודרו ויותר מכך – הם קיימים במוחותיהם של חברי קבוצה הולכת וגדלה מתושבי הארץ הזו, ערבים ויהודים כאחד. הדחקתם לא תשפר את המצב. דיון ראוי שיעסוק בהם והצגתם בשעות בהם הרוב היהודי צופה בטלוויזיה, יקדמו את ההתמודדות הדרושה יותר מאלף "ועדות אור" חסרות משמעות. רפיק חלבי, שהצליח לחצות את הקווים בעיקר בגלל שהוא דרוזי, עושה בכלים המעטים שניתנו לו תכנית חשובה. על אפה וחמתה של הממלכתיות החדשה.