שף הברזל

מי אמר שרייטינג נמוך זה דבר רע? נדמה כי בערוץ 10 וויתרו על השאיפות השבועיות להתברג לעשירייה הפותחת בטבלת התכניות הנצפות ביותר. כמפלט אחרון, רגע לפני ההתפיידות הסופית של הערוץ, החלו קברניטיו להתייחס בכובד ראש למה שמוגדר בתרבות הרייטינג כתכנים של ערוץ שמונה, במילים אחרות, האיזוטרי . ככה זה, מחסור הצופים בערוץ הוא אחלה גושפנקא לשדר בכמעט פריים טיים תכניות כמו זו של צמד הקשישים לונדון וקירשנבאום.

לקראת החגים ובמסגרת האג'נדה ה"איכותית" של הערוץ, מוגש לנו שי לחג – ”ארוחת חג עם אייל שני". הלוקיישן והקונספט של התכנית דומים ל"אוכל למחשבה", תכנית הבישול הפילוסופית של ערוץ שמונה שמשודרת השנה בשידורים חוזרים מבית היוצר של אותה הפקה. בתכנית ההיא בישלו ובעיקר קישקשו ובלבלו את הביצים, השף, המשורר המיוסר, אייל שני והבמאי, היאפי-הציניקן, שחר סגל. אני לא מאשים את חברת ההפקה שבחרה לצלם משהו כל-כך דומה ל"אוכל למחשבה". התכנית הפכה לקאלט די מהר, בעיקר בזכות האינטראקציה המעניינת בין השניים – בכל פעם שאייל שני נגע בשמיים עם תיאורי המלח המופרזים שלו דאג שחר סגל להוריד אותו לאדמה עם איזו הערה צינית עוקצנית. סוג של נדנדה, אם תרצו, כששני וסגל מאזנים זה את זה.

משום שמדובר ב"ספיישל חגיגי לקראת חגים ומועדים" (דברי הקומוניקט) נפל שחר סגל בשל חוסר בממלכתיות, ולמשימה גויסו מיטב ידועני ארץ ישראל השלמה. בכל תכנית יחבור אל שני סלב אחר ויחדיו הם יעמלו על ארוחת חג חגיגית. התכנית הראשונה בסדרה, ששודרה ביום שישי האחרון, יכלה בקלות לזכות בכותרת "התנגשות הטיטאנים". מצד ימין של הזירה אייל שני, בתפקיד הפרפקציוניסט האירופאי, ומצד שמאל גידי גוב, להלן הישראלי החפיפניק. שני הוא אמנם שועל קרבות מנוסה במפגשים עם כוחות מנוגדים לו (שחר סגל מוסר ד"ש), אבל נדמה היה שהפעם המפגש מעט טראומטי לשניהם.

בשביל שני האוכל הוא הכול בחיים, כשהוא מבשל הוא מדבר על המצרכים ועל תהליך הבישול במונחים פסיכולוגיסטיים של זיכרונות, רגשות וכאבים. בשביל גוב האוכל הוא סתם עוד חלטורה שאפשר לדחות למחר. גוב תוקע פלפלים בתבשיל, שני מתרגז ומתעקש לשים אותם בתבשיל, גוב מקלף תפוח אדמה עם קולפן ושני שמקלף עם סכין נוזף בו כי עבורו קולפן זו טעות חמורה. כששני מתפייט על זיכרונות של מלח ברטן , גוב נותר המום ומתפעם; קשה לו, לישראלי החפיפניק להתמודד עם אוצר המלים של הפייטן. למרות ההתפעמות והלחץ שמצוי בו גוב לאורך רוב התכנית, ישנם רגעים בהם יש תחושה של כימיה מוצלחת, במיוחד כאשר גוב נוטש את הפוזה שלו ופשוט זורם.

הז'אנר הטלוויזיוני של תכניות הבישול עבר אבולוציה בהילוך מהיר. מה שהחל בשנות החמישים כתוכנית בישול פרקטית שמשודרת אל המטבח הפרברי של עקרת הבית האמריקאית, הפך בימינו לסוג של תכנית שהקשר בינה לבין פרקטיקת הבישול רחוק מרחק שנות אור. תוכניתו של שני, כמו למשל ה"איירון שף", היא תוכנית מהזן החדש של הז'אנר, בישול לצרכי בידור.

בתור רב-אומן במטבח הוא מאלתר את דרכו עד לסיום המותח והמוצלח של המנה. כך למשל החלטה קרדינאלית כמו זיגוג ראש הפרה בדבש לפני הגשתה מוצג כהחלטה של הרגע האחרון. בתוכניות בישול מהדור הקודם היה אפשר לנסות ולחקות את מעשיהם הוירטואוזים של השפים במטבח הביתי בעזרת המתכונים שהיו חלק בלתי נפרד מהתכנית. בז'אנר הבישור, או אולי הבידול, אין טעם לחכות עד לסוף ולקוות שיופיע מתכון. כאן הבישול הוא רק האמצעי, דרך החתחתים לבידור ההמונים. לכן פשוט אפשר לוותר.

מתכון או לא מתכון הצפייה בשני מרתקת. משפטי "קשר משפחתי" כמו "שנים רצית ולא ידעת וזה כאב לך עד שהתפרץ הכאב הזה", מקבלים חתיכת טוויסט כשאייל שני אומר אותם לגידי גוב כשהאחרון מודה בשאיפתו עתיקת היומין להיות קצב. מה שעלול היה להישמע כמו משפטי אוף-טופיק אצל כל אחד אחר, נשמעים הרמוניים כשהם יוצאים מפיו של שני. התוכנית הבאה תשודר לקראת ערב סוכות ותתארח בה קורין אלאל. המטעם הרציני מגיע בשמחת תורה, אז יתארח בתכנית הבלוגיסט אביב גפן ומשם הדרך לקאלט קצרה מאוד.