חתולה במגפיים

בסוף היום, כשאנו מגיעים הביתה, כולנו רוצים לשמוע קול אהוב. לא רוצים להיות מאותגרים על ידי איזה הרכב אקספרימנטלי, שצריך לחפש את המוזיקה שעשה מבעד לרעשים, אלא מבקשים שירים כתובים היטב שעושים חם בלב. לכל אחד יש את הסינגר-סונגרייטר שקרוב במיוחד לליבו: אליוט סמית, ניק דרייק, ג'ף באקלי, באדלי דרון בוי, טום מקרי, דבנדרה בנהארט, סופיאן סטיבנס, Adem – כולם נפלאים. אד הארקורט לא המציא שום דבר חדש. הוא מנגן בכל הכלים ושר שירים יפים ופשוטים, בדרך כלל גם מטביע אותם בתוך בריכה של וויסקי ומבקש מאתנו שנצלול עם עיניים פתוחות, וזה שורף.

הארקורט, שזה אלבומו השלישי, הוא אחד מכותבי השירים המחוננים ביותר שקיימים בבריטניה, והאלבום החדש שלו הוא כרגע הדבר המושמע ביותר בדירה אחת בלב תל אביב. נכון, בקרוב יגיע אלבום מושלם מאליוט סמית וידחק אותו הצידה, אבל למה לתכנן את העתיד? מי יודע אם לא ייפול עלינו מחר פסנתר? בינתיים יש לנו את אד הארקורט, והוא אופטימי ופופי מתמיד. אז שאנחנו נהיה פסימיים? מה פתאום.

ובכל זאת, לקראת המחצית של האלבום הזה אנחנו צונחים שוב למחוזות האלכוהול והמלנכוליה שגרמו לרפרנס מיידי לטום וויטס בשני האלבומים הקודמים. אבל מי אמר שזה לא טוב? עוד מעט מגיע החורף, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים. מישהו שיעבור איתנו את העליות והמורדות האלה של החיים: לפעמים שמחה, לפעמים דיכאון, אבל עם אופטימיות תמידית.קחו את הסיפור של הארקורט לדוגמה: הוא זכה במועמדות למרקורי על אלבום הבכורה שלו, אכזב מסחרית באלבום השני (הוא הביא באלבום שני קלאסי), נפרד מחברה שלו וחשב לפרוש, אבל אז למרבית המזל, הגיע טלפון ממייקל סטייפ שקרא לו לבוא ולחמם את REM, וניצלנו. אה, גם אהבה חדשה מעורבת, כמובן. וכשהארקורט שר, באחד השירים היפים באלבום הזה, שהוא איבד כבר אמון במין האנושי ועל כך שהאהבה גרמה לו רק כאב, ואז הוא מצא את אהבת חייו (ואת מייקל סטייפ), אנחנו נזכרים שעל זה בעצם סובב הכל, התמצית המזוקקת של הקיום האנושי כולו – תקווה.

Strangers (Heavenly) – Ed Harcourt

יש תיאוריה כזו, שטוענת שצריך לשמוח על דברים שלא מגיעים בקלות, כי אז מעריכים אותם יותר וכל זה. מי רוצה בכלל להתאמץ ולהזיע, כשאתה יכול לנצח את החיים האלה מבלי לשפוך אפילו טיפה מהמרטיני שלך. אם קיימת הוכחה חיה לתיאוריה הזו, שאפילו מצליחה בו זמנית גם להפריך אותה, אלה הת'רילז.

לפני שנדון באלבום החדש שלהם, ויש מה לדון, צריך לדעת מספר עובדות בקשר אליהם: הם החליטו מי יהיו חברי הלהקה ורק כעבור שנתיים למדו לנגן; קלטת שלהם הגיעה למוריסי, שהתלהב וסידר להם הופעת בכורה ברויאל אלברט הול; הם אולי נשמעים אמריקאיים אבל הם אירים; הם הקליטו את אלבום הבכורה שלהם בחופשה בת ארבעה חודשים על חוף הים בסאן דייגו; הם יכלו לבחור באיזה לייבל לחתום ובחרו בוירג'ין; לאחרונה נספרו כמעט מיליון עותקים שנמכרו מאלבום הבכורה הזה. לזה קוראים מזל.

והנה אנחנו עם האלבום השני של הסינדרלות ממרגרינה, שמעגל את המלודיות המזומזמות מחצי האזנה שלהם עם סימפונייטה שלמה כגיבוי. כן, הוא עדיין קיטשי ומלוקק גם בקנה מידה של להקות כמו Keane והדילייז, אבל לעומת האלבום הראשון, שהעתיק את כל הצלילים המובחרים מהסיקסטיז (בירדס, ביץ' בויז וכו'), הכניס אותם לתוך קנה סוכר וירה אותם למוות, יש בחדש לפחות שלושה שירים מעולים באמת (אלה שפותחים אותו). שירים שטובים יותר בכמה מובנים מכל מה ששמענו מהם עד היום - מעט יותר מפוכחים ומשאירים את הגלשן בבית. שלא תטעו, עדיין מדובר ברטרו גם אם מעט פחות מרוכך. ייתכן גם שזה לא יצליח כמו הראשון, או שיגידו שהם איבדו מחדוות החיים שלהם ושהם הגזימו עם הכלי מיתר, אבל בכל אופן זה שיפור. ואן דייק פרקס, האיש שאחראי לתזמור כלי המיתר באלבום הזה (וגם לאלו ב"סמייל", המאסטרפיס של בריאן וילסון שהופיע עד כה כבוטלג ויוצא לראשונה בסוף החודש), עשה לשירים של הטרילז רק טוב. אה, כמובן, כמעט שכחנו לציין שגם פיטר באק, הגיטריסט של REM (דז'ה וו?!), תרם את חלקו לאלבום הזה. רק מוריסי, הפטרון שלהם, שיכול היה לעשות לאלבום הזה רק טוב, היה עסוק בקאמבק של שנת 2004 (פרטים מייד), וחבל. לת'רילז, כמובן, זה לא משנה הרבה. להם תמיד בסדר, אם הם רק היו מקבלים מעט יותר חבטות מהחיים (משהו רציני יותר מגעגועים הביתה), שהיו עוזרים לטבל את הפופ הכתוב היטב שלהם בקצת חספוס, לא ניתן היה לבוא אליהם בטענות.קצת חבטות מהחיים, יש בכך היגיון.

הת'רילס, "Let's Bottle Bohemia" (הליקון)

גבירותיי ורבותיי, קבלו בבקשה את ננסי סינטרה. הבת של פרנק, זו ששרה את "These Boots are made for Walking", "You Never Live Twice", "Some Velvet Morning", וכן, גם את הרינגטון הזה מ"קיל ביל". "באנג באנג". בערך 35 שנים עברו מאז שהוציאה אלבום חדש. קבלו בבקשה (שוב) גם את מוריסי, שביצע השנה קאמבק בגופת עצמו, והוא גם המנוע שמאחורי הקאמבק של ננסי סינטרה.
מוריסי, חוץ מעניינים מנהלתיים שמאחורי הקלעים, גם כתב את הסינגל הראשון באלבום הזה, "לט מי קיס יו", שהופיע בביצועו באלבום האחרון שלו. יחד עם מוריסי, התגייסו למשימה גם ת'רסטון מור מסוניק יות', האיש הידוע בשם בונו שכתב בלאדה עבור אבא פרנק אבל מצא אותה דווקא אצל הבת, ג'רוויס קוקר מפאלפ ז"ל, קלקסיקו, פיט יורן וגם ג'ון ספנסר (ההוא של הבלוז אקספלוז'ן, שחוזרים בקרוב עם אלבום בהפקת די.ג'יי שאדוו). כולם הושפעו מהגברת באיזשהו שלב, והחליטו להחזיר טובה.

נשמע מבטיח? לרוב זה אפילו מקיים. כמו מה זה נשמע? כמו אלבום של ננסי סינטרה, כשבתפקיד לי הייזלווד, זה שעשה איתה את "בוקר של קטיפה" וזכה בעצמו למחווה לא מזמן, מופיעים הנ"ל. דברים מהסוג שמריאן פיית'פול מעוללת לכמה מהאנשים המוכשרים שכותבים לה שירים, כמו לגרום לשיר של דיימון אלברן להישמע כאילו כתב אותו שמעון פרס, לא מתרחשים כאן. זה נשמע סיקסטיזי ופופי, ונמרץ לחלוטין. בשום אופן לא פסיכדלי כפי שהורגלנו לאחרונה, אך מספיק תמים בשביל עדיין להאמין שכל מה שאנו צריכים הוא אהבה. משהו שההורים שלכם לא יתנגדו לקבל כמתנה לחג, ואתם רוב הזמן לא תתביישו להשמיע בפומבי. נכון שיש גם רגעים קצת מביכים, כמו "Ain't No Easy Way", שיכול היה להופיע ב"שיער" ו"Don't Let Him Waste Your Time", שנשמע כמו שיר של פטולה קלארק. אבל אז מגיעים מוריסי עם שיר מצוין, קלקסיקו עם קטע שיופיע בוודאי ב"קיל ביל 3", ת'רסטון מור עם משהו שנשמע סוניק יות'י למהדרין ובונו עם בלדה נפלאה (מי היה מאמין שאפשר לסחוט ממנו צליל ראוי בימינו), ומאזנים את התמונה. שלושים וחמש שנים עברו, עבור הת'רילז זה כאילו היה שלשום, אבל עבורנו השתנו הרבה דברים. נחמד להיזכר בכך כשהקול המוכר והאהוב של ננסי ברקע.


ננסי סינטרה, "Nancy Sinatra" (Attack)