טאפאס נעמ"תס

אוף עם הספרדים האלה, שמצליחים להוכיח פעם אחר פעם שבשביל לעשות סרט מעולה לא צריך ענני עשן או מרדפים שטופי זיעה ומכוניות, לא צריך עריכה משתקת אישונים וסכומי כסף אסטרונומיים, וגם אין שום צורך בזוויות צילום שמעלות חשד כי השוט הזה היה הדבר האחרון שהצלם המסכן צילם בחייו. אוף כבר עם הסרטים האלה שמראים שבשביל לעשות סרט מעולה פשוט צריך תסריט.

ב"קח את עיניי", הסרט הספרדי של הבמאית-תסריטאית-שחקנית הנחשבת איסיאר בויאין, אין מרדפים, פעלולים או מבע קולנועי חדשני להתחבא מאחוריו, יש רק דרמה מהזן הישיר ביותר. בלי קונצים ובלי התחנפויות, עטור פרסי האוסקר הספרדי וכורע תחת נטל של מחמאות, זכיות ופסטיבלים, מגיע "קח את עיניי" לישראל ומציע להשאיל לנו למשך 109 דקות זוג עיניים חלופיות, דרכן נוכל להביט באופן חד פעמי וישיר אל תוך סיטואציות שמוכרות לנו בעיקר מכותרות איומות בעיתון: נשים מוכות.

רגע, אל תברחו, לא מדובר בשליח של רצון טוב מטעם ויצ"ו, נעמ"ת ושאר חברי הלובי החיובי. "קח את עיניי" הוא אמנם סרט שההגדרה "קליל" רחוקה ממנו בערך כמו הסיכוי לפתור את בעיות האלימות במשפחה באמצעות אמנות הקולנוע, אבל הוא מביא סיפור יוצא מגדר הרגיל, כזה שתופס אותך בגרון ומועך אותך לתוך העולם שלו. אין קולנוע, אין כיסא, אין אדון שמחטט באף מלפנים. המסך נעלם, אתה מרחף לשעתיים בתוך סיפור שלא ממש מוכר לך, אבל בהחלט מדבר אליך.

פילאר (לאיה מארול) היא אישה נשואה פלוס ילד שנאלצת לעזוב את ביתה באישון ליל, עם נעלי הבית שלה לרגליה, כדי לברוח ממנהגו הנלוז של בעלה אנטוניו (לואיס טוסאר),להנחית עליה לאטמות פה ושם - כאלה שגרמו לה לעשות מנוי בבית החולים הקרוב לביתה. פילאר ובנה הקטן חואן (ניקולס הרננדז לונה) מגיעים אל בית אחותה אנה (קנדלה פניה המופלאה), וארוסה הסקוטי שבעיר השכנה, ומבקשים שם מפלט. כעבור ימים אחדים צץ שם אנטוניו, הבעל הנטוש, מבקש את מחילתה של אשתו ומתחנן שתחזור לביתם, הוא מבטיח (כמובן) להשתנות.

עד כאן שום דבר לא ממש מפתיע, בהתחשב בכרונולוגיה הידועה מראש של השתלשלות מקרים כאלה. אלא שבנקודה הזאת בדיוק חל מבחינתי המהפך: במקום דמות סטריאוטיפית של בעל מכה, אנחנו מקבלים ברוב חסדה של הבמאית-תסריטאית את דמותו של אנטוניו כאדם שלם, פרטי, סובל, שיש לו בעיה גדולה וגם רצון עז להתגבר עליה. את הרצון העז הזה הוא מתעל לכיוון של סדנה פסיכותרפית, מה שנותן לנו כצופים הזדמנות להציץ אל עולמם הלא פופולרי (ואם יורשה לי, הניאנדרטלי) של הגברים המכים, ולהשתעשע לא מעט על חשבונם. ועדיין, מדובר בהצצה אל תוך חייהן של הדמויות הספציפיות של פילאר ואנטוניו, שני אנשים יחודיים עם סיפור אהבה פרטי, ולא אל תוך בטנו החשוכה של הסטריאוטיפ.

אלמנט נוסף שמעורר חשק להתחיל לחלק צל"שים הן השחקניות המעולות שמגלמות בעליצות את שלל הדמויות הנשיות בסרט. רוסה (קיטי מנבר), ולולה (אליזבת גלבר) הן שתיים מחברותיה החדשות של פילאר, נשים משוחררות (באופן יחסי), והשחקנית הוותיקה רוסה מריה סארדה ("הכל אודות אימא" ואין ספור סרטים ספרדיים אחרים) מגלמת בווירטואוזיות את דמות אמה של פילאר, שמעדיפה את בתה כאישה נשואה גם אם זה אומר סימנים כחולים מדי פעם.

העבר של איסיאר בויאין, הבמאית-היוצרת, מוכר בעיקר לבעלי העניין, כלומר לחובבי קולנוע או לחילופין לחובבי תרבות ספרד - אבל אל תתנו לזה לעצור אתכם בדרך לקולנוע. זהו סרטה השלישי באורך מלא, והוא עושה חשק עצום ללכת לפשפש בספריות הוידאו ולדלות משם את "hi are you alone?" (1995) ואת "flowers from another world" (1999).

דבר נוסף ששווה לשים עליו אוזן הוא הפסקול האיכותי (וזוכה פרס חוג המבקרים הספרדי לפסקול המקורי), פרי יצירתו של המאסטרו אלברטו איגלסיאס, מי שאחראי בין היתר למוזיקה של "חינוך רע", "דבר אליה" ו-"הכל אודות אימא" האלמודוברים.

"קח את עיניי" הוא דרמה ריאליסטית, ומטבע היותו כזה הוא יגרום הנאה גדולה יותר לצופים שזה ז'אנר הבית שלהם. אלא שבמקרה הזה, וללא קשר לערך המוסף של דיון בנושא החשוב הזה, מדובר בסרט שבאמת אין בו רגע דל. בלי פיצוצים (רק כאפות), ובלי עשן, עם תסריט מעולה, שחקנים מצוינים ומבטא ספרדי שמזכיר לך שהוליווד 2004 רחוקה מכאן שנות אור.