לתת זה לקבל בתחת

מעולם לא יצאו כל כך הרבה אנשים מא/עושרים מתוכנית איומה אחת כמו אתמול, בשידור הגרנדיוזי של פרוייקט "לתת" בערוץ 2. כמה כיף ליאיר לפיד, אחד שהמקסימום שהוא יכול להיזהר ממנו זה לא למות מרהב. כמה כיף לאלי יצפאן שמירק את מצפונו עם עשיית מעשים טובים בפומבי לפני החג. כמה כיף לישראל קטורזה שמרוב שהמצב הקשה של העניים נגע לליבו הוא לא הפסיק לספר בדיחות. וכמה כיף לכל העניים המרודים שחלקם זכו להופיע בטלוויזיה וחלקם זכו לקבל תשורה כספית. ובעיקר כמה עצוב שמחר ישובו כולם למלא את תפקידם המוגדר בחברה, תפקיד שלפי הגישה הבסיסית שעומדת מאחורי הקונספט של "לתת" אי אפשר להיחלץ ממנו, אבל לפחות אפשר קצת לעזור.

תוכניות מעין אלו הן עיוות מרושע של כל העיקרון הטמון בערך הסוציאלי של עזרה הדדית. תוכניות שכאלה מהוות חלק מהז'אנר המסוכן ביותר משום שבתמורה לכסף שקיבלו העניים, ושביעות הרצון שהרוויחו העשירים, מחלחל לתודעת כולנו מסר אכזרי. מסר לפיו יש מסכנים ויש מוצלחים וכל מה שאפשר לעשות בנידון זה לתת. קצת כסף, קצת תשומת לב. הרבה רייטינג. אף על פי שתהיה זו צדקנות מעצבנת להתעלם מהתרומה שבכל זאת הועברה לאלה הזקוקים לה – מישהו בירר אגב כיצד נבחרו העניים? מה הקריטריונים? איפה נערכו האודישנים? - הדרך לגיהנום רצופה תוכניות כמו "לתת", כי בשעה שעניים קיבלו ארוחה, עשירים נגסו בשארית כבודם.

ואל תענו בטיעון הדמגוגי לפיו אף אחד לא הכריח אותם להצטלם. בני אדם מוכנים לעשות הרבה יותר כשהדיאטה שלהם אינה אוטונומית. קשה להאמין שבערוץ 2 לא חשבו על הבושה שגרמו למסכנים, כי אחרת לא ברור מדוע אף מפיקה לא טרחה להשיג את האח של השר אולמרט, יוסי, שהסתבך בחובות. אבל ככה זה בדירוג של ערוץ 2: יש כאלה שראוי להקפיד בכבודם, יש כאלה שממילא כבר איבדו אותו. העירוב הוולגרי של פרסומות, בדיחות, תחרות תרומות פומבית וצילומי עוני מכמירי לב – "השתדלנו לא להתקרב מדי עם המצלמה לנזקקים", אמר חיים הכט בהקדמה לכתבה שהכין על הנזקקים מבלי לשים לב שבכך הודה שהוא מודע לרעיון האכזרי הטמון מלכתחילה בעזרה כה חשופה – הוא אחד הדברים שרק בערוץ 2 יכול לעבוד עם תחושה חגיגית שכזו.

באחת התובנות היותר יפות בתלמוד נקבע איסור על מתן תרומה פומבית משום שאז אתה גוזל את כבודו של הנזקק. ב"לתת" לקחו את הגזל צעד אחד קדימה: בשעה שנזקקים אכן הרוויחו כסף - כסף רגעי שלא יסייע לשינוי רדיקלי במצבם החברתי - התרומה עצמה הפכה לסמל סטטוס. כמה תרם דן פרופר מאסם? כמה מאמץ השקיעה ציפי שביט? כמה בדיחות קרש בנה יצפאן במו ידיו? כמה וכמה וכמה. ורק שאלה אחת חסרה, למה?

למה נזקקי ישראל, הגיעו למצב בו הם נאלצים להיפטר משאריות כבודם העצמי למען ארוחת חג? למה לא טורחים בערוץ 2 לשדר בפריים טיים דיון אודות חוסר הפרופורציה התקציבי של הממשלה כאחד הגורמים העיקריים שהפכו בני אדם כאלה לנזקקים? ולמה לא חשבו שם להשקיע את הכסף ביצירת מקומות עבודה במקום המענק החד פעמי? וגם מה? מה הם יאכלו בסוכות, למשל. או סתם בימי החול שלאחר החגים.

המזל הוא שאלה שאלות שלנזקקים יהיה קשה לענות עליהן עכשיו בפה מלא, מה שיאפשר לכוכבי ערוץ 2 להמשיך להנות מההיררכיה הכלכלית המקולקלת של ישראל – מדינה שהחלה את דרכה כמופת סוציאליסטי, לפחות ברמה העקרונית. שיהיה ברור: אין בכוונתי להיות נתן זהבי. אין ספק שביחס לעזרה לשכבות המצוקה, כוכבי ערוץ 2 לא גרועים יותר מרובנו. אלא שהם משתתפים בגאווה בתוכניות שמסייעות להנציח את העוני ועוד מקבלים על זה קרדיט חיובי.

מעבר לבעיה המוסרית הטמונה ב"לתת", עגום לגלות שמבחינה טלוויזיונית השחילו לנו עוד נתח מטרנד הריאליטי: הצופים מתעמתים עם החיים האמיתיים, האורחים-כוכבים מקבלים ההזדמנות להשפיע, יש זוכים (מקצת מהעניים), יש מפסידים (הרוב הדומם). הריאליטי הזה מבוסס על פורמט פשוט ומוכר: מופעי הרחוב של הקבצנים. אלא שאם ברחוב אתה זורק לכנר משהו וממשיך בדרכך, הרי שהפעם אתה מתקבע מול המסכנות. לא כי היא נוגעת ללבך, אלא כי עוד מעט הבטיחו הופעה של שרית חדד.