וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ניאנדרטל וטוב לו

13.9.2004 / 11:21

ג'ק פאבר התפלש בדיכאון המהפנט של "בן בעולם" והצטער לגלות שב"מה שאין לי" חסר סיפור

בן בעולם / דוריס לסינג, ספרייה לעם בהוצאת עם עובד


שורות אלה נכתבות דקות ספורות לאחר סיום הקריאה בספרה האחרון של דוריס לסינג "בן בעולם" שראה עתה אור בסדרת ספריה לעם של עם עובד, וההצטמררות הקלה של העור טרם התפוגגה מן הידיים המדפיסות מילים איטיות ומהורהרות אלה. התגובה הראשונה היא הצתת סיגריה והעברת יד לא מודעת על זוויות העיניים, לבדוק בהיסח דעת האם הערפול שהצטבר שם בדפיו האחרונים של הספר כבר התעבה לכדי נוזל הכלוא במתח העדין שבין העפעפיים הפקוחים, והאם הנוזל מתגבש לאותם מבנים צלולים דמוי טיפות הממתינות לנשור אל המאפרה. התגובה השנייה היא לחישה למאזין אלמוני, נעדר ונוכח תמיד: "איזה דיכאון". והתגובה השלישית היא מילה חרישית עוד יותר המתווספת למשפט האחרון לאחר עוד שאיפה ארוכה: "יפה".

ייתכן שהמונח עצב הולם הרבה יותר את הנסיבות מאשר דיכאון, אך המודעות לעומקו ולכוחו הגולמי ואצור החמלה של העצב מגיע רק דקות לאחר שהתודעה מתפנה לבחון את עצמה מחדש. בהתחלה זהו הדיכאון המיידי, הצורב את האישונים מבפנים, והיופי המהפנט האצור בהתבוננות הזאת אל תוך התהום, המגדירה מחדש ערכי המרחב אל מול תחתיתה הבלתי נתפסת. תופעה המוכרת יותר, בעוצמתה החשופה והמתפרצת, מצפייה בכותרות העולות של יצירות מופת קולנועיות ומהאזנה תחת השפעה להתלכדויות צלילים והדהודי פעימותיהן של יצירות מוזיקליות משובחות.

אכן, דוריס לסינג הצליחה לזקק בתנועה נסתרת ונטולת יומרות את הברוטליות הקשה של המין האנושי, בשפה ישירה כמו כדור לרקה, בתיאורים קצרים וממוקדים ומשפטים בהירים וחפים מכל סנטימנטליות או סיגנון יתר, בבואה לספר את קורותיו של בן, שילדותו כבר תוארה בספר קודם שלה 'הילד החמישי' (תורגם באותה הוצאה ב 1994). בן, ילד חריג ולא רצוי בקרב משפחתו האמידה וסביבתו האנגלית הכפרית המהוגנת, מתחיל את הספר בתור לדמי אבטלה. הוא טוען כי הוא בן שמונה עשרה, אך איש אינו מאמין לו - בן הוא ניאנדרטל מודרני, תופעה אנושית קיצונית הנראית כמבוגר רב מימדים ופרוע, אך למעשה ילד פגיע ותמים עד אימה. בניסיונו להשיג את תעודת הלידה שלו ממשפחתו המתנכרת, ובכך להשיג לעצמו את הזהות שנמנעה ממנו כל חייו כחלק מן החברה האנושית, יוצא בן לעולם, שרובו המוחלט עוין את חריגותו, חושש מפניו ומנצל את חולשותיו הברורות במבט ראשון.

בן מתגלגל בין מעט החמלה שהוא מצליח למצוא לבין מעשי המרמה החוזרים על עצמם של סובביו, ובגילגוליו אלה משמש כבלדר סמים, מוזה קולנועית, מאהב בתשלום ועוד תפקידים הכופים עליו מכרים מזדמנים, איתם הוא מנהל מערכות יחסים קצרות, מבטיחות ומלאות אכזבה. מלונדון האפרורית לחופיה שטופי השמש המסמאת של צרפת, ואלה הבוהקים עוד יותר של ברזיל, תשוקתו האדירה וקורעת הנשמה של בן לחזור אל הבית שמעולם לא היה לו, אל המקום בו יוכל לאחות את זהותו הפצועה וחסרת השורשים, מקבלת מימדים אפיים סוחפים השוטפים את שורות הספר. במזיגה מופלאה של צניעות וחסכנות הנמנעת מכל סממן של רגשנות מלאכותית, ההופכת את הספר למרגש הרבה יותר, מעניקה לסינג יצירה חשובה המעמיקה לחדור אל פנים תודעתם של קוראיה, ומותירה בה סימנים.

מה שאין לי / מיה לוי-ירון, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד


אפשר לספר זאת גם כך: מיה לוי-ירון, שזה לה ספר שני, מנסה לכתוב רומן פואטי שטוף דימויים ליריים, בתקווה שהאחרונים יכסו על עלילה מהוססת, קטועה ונטולת עומק. לצורך משימה לא פשוטה זאת, יוצרת היא את בת דמותה הספרותית, צילה, אישה מוטרדת והגיגנית עד תשישות שכל חייה הם רק תפאורה לזכרונות עבר מיופים מכוח דמיונה הפנימי. תפאורה זאת - המורכבת מבעלה יגאל, איש מחשבים אפרורי ושיטחי, בנה יובל, הלומד בבית ספר יסודי, והעיר לונדון אשר באחת מפרבריה הם מתגוררים בתקופת שליחותם (עת מלחמת המפרץ, הראשונה) - משמשת גם כעילה לגשש אחר דמות אמה של צילה, דבורה, משוררת תמהונית כושלת, ויחסיהן המנוכרים וחסרי האחיזה במציאות החיצונית.

דמותה של דבורה, המעניינת והמבטיחה ביותר משלל הקלישאות המהלכות האחרות ברומן, נחשפת ברסיסים קטנים המפוזרים בשיטתיות יתר בין פרקי הספר אך מסרבת לקבל על עצמה כל מרות שתפגום בפיוטיות אישיותה העמומה והפרטית עד כדי הזנחה, ובכך נותרת שטוחה ושקופה לקוראי הרומן. עלילת ההווה של הרומן, העוסקת בהיכרותה של צילה עם זוג שכנים - שרה סו עקרת הבית יורשת המיליונים ובעלה ירמי המהווה את קריקטורת הצייר הנהנתן באחת מגירסאותיה הנלעגות והרדודות יותר בנמצא - נדרשת בעיקר כסיפור מסגרת מנוסח באופן רציף אך נטול נימוקים משכנעים להתפתחותו, לתיאור תכתובת בלתי פוסקת בה היא מנסחת באמצעות הסיפור את יחסיה החד צדדיים עם חברתה הטובה עדי. המכתבים והמשפטים השזורים ללא הרף בתוך קולה הפנימי של המספרת, משמשים כתרגיל סגנוני המאבד מכוחו כאשר עדי מגיעה לבקר את צילה בלונדון והופכת לעוד צל חיוור של תודעת הגיבורה, עוד קלישאת החברה הטובה שהשתנתה הנחבטת ברפרוף בעמודיו האחרונים של הספר.

תיאורי הבגידות המהווים את שדרת הספר הם חלשים ונטולי אמינות, הם נחים להם כעוד חופן קישוטים לשוניים נטולי שימוש של ממש בתיבת התהודה התודעתית של מיה לוי-ירון, לצד תיאורי ההדרדרות במצבה של האם ואותם זיכרונות אהבה ראשוניים ומרושלים בנוכחותם של הגיבורה. הרצון למלא את החלל רב העמודים שמותיר סיפור העלילה נטול האחיזה ב'רזי הפרטים הקטנים, בזוויות שבירה ייחודיות' שיעניקו לרומן 'שפה אחרת' שתיחשב כ'הישג מובהק', נכשל בעיקר בשל היומרה הזאת ומחשיד את הממסד הספרותי המניח ספר זה מול פנינו בריקנות פנימית הגובלת בחוסר ערכיות של ממש. מה שאין למיה לוי-ירון זה לא כשרון, אלא סיפור.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully