וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

להרביץ מסביב לבוש

13.9.2004 / 11:28

צחי בירן על סטיב ארל, סוג של מייקל מור עם גיטרה וכובע בוקרים, שנכנס בג'ורג' בוש עם המנוני קאנטרי מתוקים

סטיב ארל היה עוד מוזיקאי מטקסס שעסק שנים בקאנטרי חצי מתקתק. לפני כמה שנים נמאס לו ללקק והוא החליט להתחיל לנשוך, ולהפוך לאחד ממובילי המחאה האנטי-בושית, כשהוא לוקח את הסיכון שבשכונה שלו, בדרום השמרני ובווושינגטון, עלולים לעשות הכל כדי לגמור לו את הקריירה.

ארל בן ה-49 נגע בהצלחה בקצות האצבעות, אבל נשאר בידיים ריקות במשך כמעט 30 שנה של התעסקות במוזיקה. בתחילת דרכו, אי שם באמצע שנות ה-70, הוא הועסק ע"י חברת תקליטים ככותב שירים וכמעט זכה שאלביס פרסלי יקליט את אחד משיריו. במהלך השנים הוא הוציא בסביבות ה-15 אלבומים, שכמעט זיכו אותו בפרסי גראמי. אלבומו הראשון, "Guitar Town", יצא ב-86' ואיתו גרף שלל מועמדויות לפרסים בקטגוריית הקאנטרי, אבל רק ב-99' הוא הגיע למעמד של דיסק זהב (מכירות של חצי מיליון בארה"ב).

כמו כל תוכנית רוקיומנטרי טובה, גם סטיב ארל נאבק שנים עם הסמים, ובראשית שנות ה-90 נעלם לארבע שנים מהסצינה, עד שהופיע פתאום במדי אסיר בכלא, אחרי שנתפס עם חומר מפליל בכיס. זו כנראה הייתה חווייה מכוננת, כי הוא יצא משם ממוקד ונקי מסמים. אחרי עוד כמה אלבומים, הגיעה ב-2002 התפנית המשמעותית באמת, עם הוצאת האלבום בעל השם המפתיע "Jerusalem". אחרי שנים של התעסקות בשירי אהבה מבית היוצר של הקאנטרי מהדרום, החליט ארל להתחיל להגיד דברים חשובים, וזה גם די הצליח לו. הוא תקף את הגזענות הפנימית ואת הפערים החברתיים בארה"ב, אבל הלך הכי רחוק עם "ג'ון ווקר בלוז", שיר נכתב על הצעיר האמריקאי שמצא את עצמו נלחם נגד ארצו בשורות הטאליבן באפגניסטן. הוא הביע הזדהות לא מסויגת עם הבחור שהובא חזרה לארה"ב כבול בשרשראות, והסביר כי מדובר בעוד ילד מבולבל שהוא תוצר של ה-MTV. השיר נפסל להשמעה בארה"ב הרשמית וארל זכה למעקב של סוכני אף.בי.איי ולכינויי "בוגד" בשכונה שלו בטקסס. הדיסק זכה לביקורות מאוד אוהדות וגם מכר יפה מאוד, בזכות פריחת זרם האלטרנטיב-קאנטרי של ווילקו, ריאן אדאמס ואחרים.

קונדוליסה טרימבובלר

עם הרוח הגבית של "Jerusalem", הוציא ארל דיסק כפול בהופעה חיה, ובאביב 2004 הוא חזר לאולפן, והגיח ממנו עם הדיסק בעל השם המחייב "Revolution Starts Now". ארבעה חודשים לפני הבחירות בארה"ב, ובמקביל להצלחת סרטו של מייקל מור וההודעה על סיבוב ההופעות שמארגנים ברוס ספרינגסטין ופרל ג'אם נגד הנשיא בוש, גם ארל קופץ לזירה הפוליטית בגדול. סטיב ארל אומר בקולו המעושן דברים די קשים על ממשל בוש, כשהם עטופים באריזת קאנטרי-רוק עתיר גיטרות, אבל לאורך כל הדרך שומר על נימה מחויכת משהו בביקורת שהוא מטיח.

בשני שירים הוא נכנס לדמויות של אמריקאים המשרתים בעיראק ולא בדיוק מבינים מה הם עושים שם: נהג המשאית המבואס שמפחד מ-אר.פי.ג'י בחלון הקדמי, ונודר נדר להפסיק לנהוג במשאית אם יחזור הביתה בשלום, וג'ימי שהתגייס לצבא כי לא מצא עבודה אחרת ועכשיו הוא "נלחם את מלחמות העשירים". בשיר נוסף הוא נכנס לדמותו של "הלוחם", שנשלח מעבר לים כדי להילחם עבור מטרות שאינן אמיתיות, כשהוא מבכה את הכבוד האבוד של מקצועו ואת הקבר שוודאי מחכה לו. אחרי שספג החרמות מרשות השידור האמריקאית (ה-FCC) מחזיר להם ארל בשיר בעל השם היצירתי: "Fuck The FCC". ארל מנמק כי מכיוון שארה"ב של היום כבר מזמן אינה דמוקרטיה מותר לו להציע גם ל-FBI ול-CIA ללכת להזדיין. הוא מסביר כמה קשה כשמכנים אותך בוגד, ומעלה את זכרו של הקומיקאי לני ברוס "שמת כדי שכולנו נהיה חופשיים". באחד השירים מתארחת כוכבת הקאנטרי הוותיקה אמי-לו האריס, שעלולה למצוא את עצמה כעת ב"רשימת החיסול" של ממשל בוש, אחרי לינדה רונדסטאט והדיקסי צ'יקס, שהעיזו להגיד משהו נגד הנשיא.

הפנינה הקומית של הדיסק הוא ללא ספק השיר "קונדי, קונדי", המפנטז קשות על רומן לוהט עם היועצת לביטחון לאומי, קונדוליזה רייס (אפילו אריאל שרון, ברגע של אריק, אמר שיש לה רגליים יפות, ויצר תקרית דיפלומטית). ארל קורא לה לבחור בו כבן זוגה ובונה על ריקוד אקזוטי (משהו מזרח תיכוני – אולי ריקוד שבעת הצעיפים). נראה שהוא מאמין שבילוי איתו עשוי להוציא אותה מהמרובעות המתפרצת. חיוך הוא בטוח הצליח להוציא.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully