וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מותחן ספגטי

14.9.2004 / 11:32

מיכל ויניק קפצה בבעתה מהכסא ב"אני לא פוחד" האיטלקי, וגילתה שיש בעיה קטנה עם השם של הסרט

צלילי סרט התבגרות ברקע. צפצופי ציפורים בשמים, צקצוקי מכרסמים על הקרקע. בכפר קטן בלב שדות, חי הילד מיקלה. יש לו משפחה מצומצמת המונה את הוריו ואת אחותו הקטנה, ויש לו כמה חברים איתם הוא מתרוצץ על אופניו, משחק, מתערב ומבלה את ימיו בשדות האינסופיים שמסביב. אלא שיום אחד, (צלילי סרט אימה) הוא מוצא בשדה בור חשוך, ובתוכו פיליפו, ילד בהיר בן גילו, קשור בשלשלאות לקרקע.

מכיוון שלדעתי "אני לא פוחד" הוא סרט טוב מאד, לא אשחרר ולו פרט נוסף אחד הקשור להתפתחות העלילה, אבל אני יכולה לומר, מבלי להרוס למעוניינים, שהסרט, במהלך 109 דקותיו, נע שוב ושוב בין פסקול מסע ההתבגרות לצלילי סרט אימה, ואף משלב גוונים של מותחן חברתי ודרמה משפחתית באמצע ובעיקר לקראת הסוף. מבחינת ההגדרה הז'אנרית מדובר בעוף מוזר בהחלט, אבל הגדרות הן בכל מקרה לא דבר שמעיד בהכרח על טיב המוצר (ע"ע "ספרטן").

"אני לא פוחד" מבוסס על רב מכר של ניקולו אמניטי, מי שגם כתב את התסריט (ביחד עם פרנצ'סקה מרצ'יאנו), ומבוים בווירטואוזיות רבה על ידי גבריאל סלבטורה, במאי שכבר הספיק ללטף אוסקר אחד על "מדיטראנו" מ-1991. מבחינת תסריט, לא מדובר במאסטרפיס, ואין ספק שמה שעושה את הסרט למהנה כל כך הם הבימוי והצילום. נראה שסלבטורה ניסה להגדיר מחדש בכל שוט ושוט את הז'אנר שהוא בוחש בו. המשחק שלו בצופה-קורבן מעורר הערצה. הוא גורם לך לקפוץ מהכיסא בבעתה, ומיד אחר כך מרגיע בשוט מלטף של שדות חיטה לא נגמרים. לרגע אתה כוסס ציפורניים בציפייה מפוחדת, ומיד חוזר אל ילדים תמימים שמשחקים במכוניות צעצוע.

ותודה לוויטוריו דה סיקה

ז'אנר כזה או אחר, "אני לא פוחד" הוא קודם כל סרט איטלקי, וככזה הוא אמור להתכתב עם היסטוריה קולנועית ענפה, מה שמאלץ אותנו להתיישב לרגע במכונת הזמן. תקציר ידידותי למשתמש: הימים ימי פוסט מלחמת העולם השניה, באיטליה קו העוני מזכיר יותר ויותר את השמיים, כלומר רוב האנשים נמצאים מתחתיו. הסרטים שמהווים את הזרם האיטלקי החדש – הניאו ריאליזם - מספרים בפשטות את סיפורם של אנשי הדלות והעוני. השחקנים אינם מקצועיים, והבימוי מזכיר את הריאליטי של ימינו, כלומר אין תפאורות ענק ושמונים טייקים, אלא ניסיון לתפוס את הרגע. הדוגמה החביבה על מרצים לקולנוע: "גונבי האופניים" (ויטוריו דה סיקה). המוסר, אמרו היוצרים של הסרטים ההם, הוא פונקציה של כסף. אי אפשר לשפוט את מי שאין לו במה להאכיל את ילדיו. לכן מותר לגיבורי הסרטים לגנוב, להכות ולבצע מעשים שהמוסריות שלהם לא ממש עושה מהם חסידי אומות העולם, אבל גם אי אפשר להאשים אותם.

עד כאן היסטוריה, ובחזרה לסרט. "אני לא פוחד" הוא ממש לא סרט ניאו ריאליסטי, הוא מוקפד, מצולם לעילא ומבוים לעילא וחצי, אבל גם הוא מספר על מעשים בלתי מוסריים של איטלקים שצריכים / רוצים להתעשר. אלא שבניגוד לעניי שנות הארבעים והחמישים, האנשים של סלבטורה אינם עניים כלל. הם לא חיים בעיר, הם מגדלים תבואה, יש להם כסף לבשר, ואפילו לנעליים. אבל המוסר שלהם, איך לומר, הוא לא משהו שאמא תרזה הייתה חותמת עליו. הצורך שלהם בכסף אינו קיומי, הם פשוט תאבי בצע שלקחו את הגבול בין טוב לרע ועשו ממנו רוטב לפסטה. הקו העדין שמחבר בין "אני לא פוחד" לבין הניאו ריאליזם הופך, אם תרצו, לאצבע מאשימה כלפי מה שקרה למוסר החברתי באיטליה.

ותודה לריבר פיניקס

הילדים בסרט של סלבטורה הם לא שחקנים מקצועיים. לג'וזפה קרינסטיאנו (מיקלה) יש מאחוריו רק תפקיד קטן ("בניומריה" מ-1999), ושאר הילדים הם חסרי נסיון לחלוטין. כל זה לא מפריע להם למלא את המסך בתמימות ילדותית שהולכת ונעלמת ככל שהסרט מתקרב אל סופו, מה שגורם לי להיזכר בסרט התבגרות-אימה אחר, "אני והחבר'ה" מ-1986. רוב ריינר, לעומת סלבטורה, לא לקח צ'אנסים והשתמש בילדים -שחקנים עם פז"מ ארוך ועשיר על המסך, ובכל זאת, הילדים של סלבטורה לא נופלים מהם במאום. יחד איתם כובשים את הבד שחקנים מבוגרים "אמיתיים" כמו דינו אברשיה, דיאגו אבטנטואונו, סוזי סאנשז ואחרים.

הסוף של הסרט, זה שמטעמי מצפון אני לא מתעסקת איתו, הופך את האצבע המאשימה לאקדח שמכוון כלפי מי שמייצג את התמימות, כלומר הילדים. המסקנה המתבקשת היא אמירה ביקורתית נוקבת על מוסר, קנאה ותאוות בצע בחברה שאיבדה את הדרך. בתוספת היופי הנדיר שמצליח סלבטורה למרוח בכל רגע ורגע על הבד משל היה זה כן ציור ענק, הופך "אני לא פוחד" לסרט מקורי שיזרוק אתכם אל תוך העולם שלו לשעתיים (כמעט) ויחזיר אתכם אל הקרקע עם ערכת מחשבות צמודה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully