שני קנים מעשנים

"בפנים, בחוץ, גס גס גס...לדיזי יש מזג רע"
"דיבור על הייפ", מתוך "שואו-טיים", דיזי ראסקל.


נגיד ואשכרה שיחקת אותה. זכית בפרס מרקיורי בגיל 19, דקרו אותך, אשפזו אותך, השוו אותך לג'יי-זי ולקורט קוביין, וזה לא הפריע לך להרגיש את עצמך. קוראים לך דיזי ראסקל ואין מכונת זמן בעולם שתחזיר לך את הטריפ הכי מבוקש בעיר התחתית – הפריצה קדימה. מאחוריך – הצלחה, לפניך – העתיד. עכשיו מה? אם השבלונה החביבה עליכם היא משבר האלבום השני או אם אתם מעדיפים סדרות בהמשכים כמו "הכוכבים הנולדים דולקים על אש קטנה", בכל מקרה, להיות עמוק בתוך הפוסט-שיחקתי-אותה זו סיטואציה משתקת. דיזי ראסקל, שהוציא לפני שנה בערך אלבום בכורה מצליח מאד, "Boy In The Corner", ושיחק משחק כפול של צניעות ותפיסת-תחת – היה צריך להתגבר על הציפיות, להיזהר מעצמו, ובעיקר להמשיך לעשות מוזיקה. או כמו שהוא קורא לזה, שואו-טיים.

"שים MTV Base, אני מעדיפה לראות ג'יי-זי או משהו..."
"פנים", מתוך "שואו-טיים", דיזי ראסקל.

הסינגל הראשון באלבום, "Stand Up Tall", הגיע למקום השביעי במצעד המכירות הבריטי. האלבום נכנס ישר אל המקום השמיני במצעד המכירות. אין ספק שמדובר בנתוני מכירות טובים, אין ספק שנתוני מכירות טובים מעניינים את דיזי ראסקל. "Stand Up Tall" הוא שיר מאד קליט וכיף לשמוע אותו לפחות פעמיים רצוף. ההפקה של ראסקל, שהייתה מאופיינת בסאונד קשה יוצאת פה מנצחת. ראסקל יודע לפמפם פופ לפחות כמו מי שמסתמן כמו המנטור שלו, ג'יי-זי, והוא עושה את זה בסינגל שנשמע כמו גירסת 2-Step ל"לאקי סטאר" של מדונה. ההצלחה המסחרית משכנעת כפליים, מכיוון ש"עמדו ישר" הוא לא חלק משינוי תדמית מרענן או תפנית מוזיקלית. דיזי שולף להיט באותה קלילות שהוא נכנס בעובי הקורה כמו ב-"Respect Me" הכבד (אתם הולכים לעשות לי כבוד גם אם זה יהרוג אתכם). דיזי יעשה שירים עם הסאונד המובהק של האלבום הקודם, אבל הווקאלז שלו ושל הזמרות שמתארחות באלבום, יהיה האנטיתזה לקשיחות הדיגיטלית של לפני שנה. אף חובב מוזיקה ששמע את "הבחור בפינה" לא יתווכח על יכולות העל של דיזי כאמ.סי, אבל עכשיו, ב"שואו-טיים", היכולות המגוונות שלו כמוזיקאי, מתגברות על תחושות הכעס החרדה והבלבלה שאפיינו את האלבום הראשון.

דיזי ראסקל, "Showtime" (בי.אן.אי, XL)

בזמן שדיזי כבר הנפיק את המניות שלו והפך להיות בינלאומי, סקינימן, שמוכר לרשויות החוק באנגליה בשם אלכס הולנד, היה עדיין בדרכו למעלה. סקינימן נולד בלידס. לידס היא עיר קצת אפורה, אז כשהוא היה בן 6, אמו שלו עברה לצפון לונדון. סקינימן לא אהב את האזור, והחליט לבלות קצת במקום אחר, וכך הוא פתח כרטיס מנוי בכלא. כשגם זה נמאס לו, סקינימן נורה בצוואר בזמן שהוא טיפל בגנבים שבאו אליו הביתה כדי לשדוד אותו, ואחרי זה היה לו קצת זמן לנוח בבית חולים. מבלי להיכנס לפרטים, זו המסגרת הביוגרפית שאלכס הולנד גדל בה. אף אחד לא חייב לאהוב את זה.

לסקינימן גם ביוגרפיה מוזיקלית שהתחילה מתישהו באמצע שנות התשעים והיא כוללת כמה הרכבים כמו The Mud Family ו-Bury Crew. "Council Estate of Mind" הוא אלבום הבכורה שלו, והוא מעין אלבום קונספט ששמו מתרגם לעברית כ"מנטליות של דיור ציבורי". סקינימן מדגיש את הנושא שלו באמצעות דיאלוגים רבים מתוך סרט שיצא ב-82' ונקרא "Made in Britain". זה סרט הבכורה של טים רות' ובו הוא משחק את טרבור הסקינהד. פעם לידס, תמיד לידס, לסקינימן יש תסביך קל, אבל למרות התפאורה העגמומית, סינגל כמו "I'll Be Surprised" חוזר בלי בושה על השורה "אם אני אחזיק מעמד עד מחר אני אהיה מופתע". נשמע מתבכיין, אבל הוא בכלל לא. לסקינימן אין בעיה להגיד את מה שהוא חושב. כל עוד יוצא מזה אחלה סינגל, מבחינתי זה מעולה – גם אם גרוב זה אמנם לא הצד החזק של סקינימן,אבל לפחות הוא יוצא שחקן נשמה.

סקינימן כבר הוכתר כנסיך החדש של הפלואו הבריטי, והוא יודע להוציא את הכאב שלו עם מספיק דרמה בשביל לפתוח סתימות רגשיות, ומספיק ריאליזם בשביל לא לגלוש לטראש-טוק. כמו שיגיד לכם הסקינימן: "פאק דה הוק". במסגרת תסביך לידס והאפרוריות שלו, סקינימן שיחק לאחרונה בסרט שזכה בפרס ע"ש קת'רין קרטלידג'. הסרט הוא, איך לא, על היפ-הופ בשכונות, וסקינימן מככב בתור די.ג'יי. סך הכל סקינימן ופועליו מאד ברורים, ובחלקם שווים היכרות.


סקינימן, "Council Estate of Mind" (Lowlife; יבוא)