וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כואב לנו לפרגן

14.9.2004 / 13:30

מערכת וואלה! תרבות פותחת את השנה עם הרבה רצון טוב ועם כל הדברים שאהבנו – סיכומים חלק א'

טלוויזיה / רדיו - אברי גלעד

התחושה שעולה בי בכל פעם שאברי גלעד מופיע בטלוויזיה משולה לרגע בו אתה רואה את החולצה שאתה כל כך אוהב על בנאדם שנוא: רגע של בלבול. כי אין ספק שבגלעד טמון פוטנציאל טלוויזיוני נדיר: שליטתו בעברית כמעט מוחלטת. המחשבה שלו עצמאית. שלא לדבר על כך שהיה מהראשונים שחיבלו בהתרסה מוצלחת באחד הקודים הנוקשים להופעה כמנחה תוכנית: לבוא לא מגולח. אפס, כי מאז ימי "עשינו עסק" גלעד בגד בכל הערכים עליהם חינך את כל מי שהתבגר לצד ימי הזוהר שלו בגל"צ. הוא הנחה שעשועונים. נצמד לדוגמניות. ליהג הרבה מבלי לומר דבר. האכזבה מכך שהפך לעוד אחד מבחשני הערוץ יצרה סלידה כמעט.

אבל לזכותו יאמר שבשלב מסויים גלעד ויתר על היומרנות להיות מי שהוא לא. בשנה האחרונה התרכז בתוכנית בוקר בערוץ 10 והגשה פובליציסטית בגל"צ. מהפינות הנידחות יחסית האלה הוא חזר לבנות את הקריירה שלו על פיגומי אופיו – האיש שיודע לדקור. הבחירה בגלעד כאחד מנקודות האור של השנה שחלפה היא לפיכך בחירה פוטנציאלית בחלקה. היא יונקת מההערכה ליכולתו להתנתק מהעטינים המרכזיים של התקשורת, מהלך מרשים בעיקר לאור זאת שעל פי רוב, גם הטובים שנשאבים לערוץ 2 מתקשים להימנע מהתמכרות לכיעור המתגמל כלכלית; והיא מסתיימת בידיעה שהמלאכה טרם הושלמה. התקווה היא שבתוכניתו החדשה – לא קל יהיה לעסוק בנושא מרתיע כתאונות דרכים מבלי ליפול לפופוליזם - הוא יאתר את הנוסחה הנכונה. כדאי לו, במקרה דנן לא נסלח פעמיים.

אבי שילון

אמנות - נעמה צבר

כשנתקלים במיצגים של נעמה צבר קשה שלא לרצות להניף את הידיים באוויר, להרים את הגג ולצעוק "גירל פאוור!" עד שסוף שנות ה-90' יחזרו, או שאל-7 יתחילו שוב להופיע, מה שיבוא קודם. אם לעזוב לרגע את גידול השיער בבית השחי, עלי לפצוח בגילוי נאות - נחשפתי ליצירתה של נעמה צבר כשהיא הצטרפה לצוות המופיעים באחד מאירועי האמנות שהפקתי בסופהביט ובצופה התל אביבים. ב"וידיאו פליי" היא הציבה ברחבת הסופהביט שני רמקולים שפנו זה מול זה. היא עמדה על רמקול אחד ועל השני ניצבה בחורה נוספת, שתיהן חמושות בגיטרות. יחד הן שרו אחת לשנייה שני שירים שונים שהתחברו לשיר אהבה אחד.

האמנות של נעמה יוצאת מהמקום הכי אישי ורגשי, היא מדברת דרך האמנות ושרה רוקנ'רול בגרון ניחר על אהבה. היא בוראת עולם טרי של אהבה ומיניות דרך מוזיקה ושימוש פונקציונלי בחלל נתון. השנה היא גם סיימה את לימודיה במדרשה וכבר נחטפה לתערוכה קבוצתית בגלריה זומר בתל אביב, לצד איתמר ג'ובני ואורלי סבר - שני אמנים נוספים, גם הם טריים בעולם האמנות כלחמניות חמות. בגלריה זומר היא בנתה מתקן מתנייד להופעות יחיד. המתקן עצמו הורכב מקוביית צינורות שעליהם הותקנו פנסים לאורכם ולרוחבם . הקהל יושב מסביב, נשען על הקיר הלבן, ומולו הפנסים המכוונים אל המופיעים בתוך הקובייה מרמזים על מחוזות אחרים לגמרי, שאין להם שום קשר עם סטריליות. כשאירחה בקוביית האור שלה מוזיקאים שנתנו בראש, הפכה את האובייקט הגלריסטי למקור דינמי של תנועה, חום וחיים. נראה שהפעם היא כמעט והצליחה ליצור קהילה של שיתוף מוזיקלי שפעלה לפי כללי הקובייה שלה.

שילוב המדיות שבו עוסקת צבר בעבודותיה - יצירת הופעות וחלל מיוחד עבורן והכנסתו לתוך האמנות, או במילים אחרות, להפגיש את הגיטרה עם הגלריה - והקול הייחודי שלה החלו להישמע למרחקים בשנה האחרונה. בהתחשב בגילה הצעיר (22), סביר כי החיפוש שלה בתוך המדיות צפוי להתרחב ולהתפתח לכדי קול בהיר, צלול וברור (או שמא - מעושן, נמוך ומחוספס) שיהיה קשה לפספס.

רותם רוזנטל

קולנוע - "האושפיזין"

"האושפיזין" הוא סרט חרדי, ואהבתי אותו אהבת אמת. למרות ובגלל זאת. זה הפתיע גם אותי, תאמינו. גם אני אוחז בשק לא קל של מטענים לציבור כבד המעילים הזה, על מנהגיו הלכותיו וריחוקו הכל כך גדול מהמציאות בה אני חי. גם אני נכנסתי לאולם הקולנוע נטול ציפיות, ציני להחריד וחמוץ פנים, אבל יצאתי מחויך ונרגש. באתי בגלל ששלחו אותי, נשארתי בגלל שהתאהבתי.

השנה היתה שנה יפה לקולנוע הישראלי. הרבה סרטים ראו אור, ואחוז מכובד מתוכם גם היו טובים. "האושפיזין" בולט בשונותו בנוף הקולנועי שלנו. בשונותו ובשלמותו. גידי דר הבמאי ("אדי קינג", "שיין"), יחד עם שולי רנד, רב-אמן משחקי וכנראה גם תסריטאי בחסד, הוציאו תחת ידם סרט שהוא סוג של ברכה. הוכחה שאמנות עשויה היטב מקיימת רב-תרבותיות בדרך המוצלחת ביותר. אנחנו יכולים להיחשף למנהגיהם של אנשים שונים מאתנו, ולקבל את האנשים והמנהגים כמכלול. בגלל ים הנשמה המושקע גם ב"למה" וגם ב"איך", הסרט לא מותיר מרווח התקוממות. הוא מכניס אותך אל העולם שלו, ומוחק את נקודת המבט השופטת.

מדובר במעשייה מודרנית. המסגרת – אגדה חסידית. השפה – סלנג ברסלבי שובה לב. מיטיבה להמחיש זאת מיכל בת-שבע, זוגתו בחיים של רנד המשחקת את אשתו גם בסרט, שמנהלת מונולוגים קולחים וטבעיים עם בורא עולם, ומודה בפניו בפשטות שהיא "קרועה עליו". כוחו של הסרט, טמון בשפה. לא בעברית החרדית או בסלנג החילוני, כי אם בשפתו העיקרית של הסרט: קולנועית שוטפת. נראה שמטרת העל של יוצריו היתה ליצור קולנוע שלם, נוגע, מעורר מחשבה ומרגש, והוא מצליח להגשים את כל המטרות הללו.

מסתבר שאני לא לבד באהבתי. מאז שהיללתי כאן את הסרט כשיצא, הציג "האושפיזין" נתוני מכירות די מרשימים, אפילו בלי הקרנות בסופי שבוע. אם עוד לא צפיתם, אל תתמהמהו. הסירו דאגה מלבכם, הרבה לפני שתספיקו לשפוט את החרדים על כי אינם עובדים, לזלזל באישה על שאינה יוצאת מגבולות מטבחה, או אפילו לחזור בתשובה (השם ירחם), תמצאו את עצמם פשוט נהנים מסרט ממש טוב.

יניב חלפון

sheen-shitof

עוד בוואלה!

מיקום אסטרטגי, נוף מרהיב ודירות מפוארות: השכונה המסקרנת שנבנית במרכז

בשיתוף אאורה נדל"ן

מוזיקה - סוליקו, "מסע בך"

"מסע בך", האלבום של סוליקו קרו (או סוליקו כרוב, תלוי את מי שואלים), מכוון לאיבר היחיד שמעניין את ארבעת התקליטנים/ מפיקים/ סטלנים – לאגן. אחרי שמקצבי הפתיחה ודברי ההיכרות שוככים, מתלחששת לה מצווה אחת ברורה,"להתנועע". בארבעים הדקות שנותרו אין לכם כמעט ברירה אלא לציית לה. במיקסטייפ, שיצא בהוצאה עצמית בניסן האחרון, הם מערבבים חברים מוכשרים שאוחזים במיקרופון, מש-אפים יהודים גאים (אח, לשמוע את פישי תוקע את החצוצרה שלו בביונסה!) ורימיקסים שרוטים ליגאל בשן ואריס סאן. על כל אלה מנצחים הכרובים – רוב, סאבו, וידו ושימי סוניק.

הקו המוזיקלי תואם ברובו את מה שהקולקטיב מספק בעקביות כבר שנים במועדונים כמו המצנם, דינמו דבש, הסופהביט (ז"ל) ולאחרונה מדי שבוע בלמון (יבדל"א). בעיקר היפ הופ מונחה ישבן וראגא-דאנסהול, ולצדם כמה גרובים נמרחים יותר. מי שנתקל בסוליקו רק מאחורי פטיפונים, ישמח לגלות שכשהידיים שלהם מתפנות סוף סוף מניגוב באבו-חסן (עם המנה שסיפקה את השם לאלבום) וגלגול בשמו של ג'ה, הן שורטות, ממקססות ומפיקות קטעים מלאי גרוב, הומור ואהבה למוזיקה ישראלית ישנה.

אם אפשר להתלונן על משהו בדיסק הזה, זה שהוא יעמיד לכם, אבל לא יתן לכם לגמור. עם ממוצע של שתי דקות לשיר לא תגיעו אף פעם לסיפוק, והדבר היחיד שמשכיח את הרצון העז לשמוע כל קטע "עד הסוף", הוא שמייד מגיע עוד קטע מפתיע. ונכון, יש באלבום ריח קל של שוויץ (עם ההקדשות הכפויות משהו מצ'יף אקסל של בלקאלישס וווסטלאב מהרוטס), אבל אפשר להתעלם ממנו וליהנות מהביט. הקטעים שאסור לפספס הם "תגיע לעבודה", שבו סיזלה בכבודו רוכב על "עבודה שחורה" של אהוד בנאי; "דודים ודודות", מנאז'-א-טרואה בין זוהר, שון פול וקליס; ו"אצבע על ההדק", מופת קאט-אנד-פייסט של סאבו, שהפוליטיקה שלו תשלוף אתכם לשניה מהאסקפיזם. אל דאגה, אתם תעופו לשם מיד חזרה כשתשמעו את רוחמה רז שרה "חלומות" על בלון הליום, כמו בביט ציוני של קנייה ווסט. על זה אייל רוב היה כותב: ביג אפ.

מעוז דגני

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully