פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כואב לנו לפרגן - 2

      כואב אבל פחות - חלק ב' בטרילוגיית המפורגנים של מערכת וואלה! תרבות לרגל ראש השנה

      טלוויזיה – משחק מכור

      אם חששתם כמוני, שחזרתה של "משחק מכור" לעונה שנייה מוטלת בספק, אתם יכולים לנשום לרווחה. לא רק שרשת ממשיכה עם עינב והבנים, היא גם עושה את זה כבר מסוף אוקטובר. מועד קרוב אמנם, אך רחוק דיו כדי שגעגוע כואב יספיק להתפתח. "משחק מכור" היתה התוכנית היחידה בתוך התפריט הקיצי של ערוץ 2, שהיתה גם טעימה וגם משביעה. הישג כמעט בלתי אפשרי.

      נכון, היא לא היתה חדה מספיק בצעדיה הראשונים, והשיבוץ אחרי אדיר מילר המבהיל בשטחיותו, תרם בהתחלה חלק נכבד לאווירה האינטליגנטית. אבל כמי שלא אוכל את הטלוויזיה שלו כשהיא לא מתובלת לפחות בקצת סאטירה, הסתפקתי בה גם אז, ואני מודה על כך שדבקתי בה עד סופה המשובח. התוכנית שהתחילה הכי לא מגובשת, לא מהודקת, לא הולכת עד הסוף ולא קשורה לדליחות יולי-אוגוסט הטלוויזיונית, הפכה לתוכנית הכי מצחיקה, שנונה, מדויקת, וקטלנית. למעשה אפשר לומר בפה מלא ש"משחק מכור" היא הסאטירה הישראלית המוצלחת ביותר שראינו בשנה האחרונה.

      מנצח העונה הראשונה בכל מובן אפשרי, הוא כמובן ליאור שליין נטול האלוהים. חריף כמו וויסקי ונלהב כמו כבש. יכולתו ללעוג לגילה של אילנה אביטל באותה חריצות בה הוא מבקר את המצב בשטחים, היא פטנט שרשום רק לזכותו. גורי אלפי מגרד את עורפו המתולתל של שליין, עם הטבעיות והנינוחות, כישרון המשחק הניכר, והיכולת להצחיק גם בלי להתכוון. מפתיע עד כמה גיל ריבה מצליח לא להעיב על שלוותי, על אף ניגון הבלונדינית המטומטמת, ואפילו לספק בעזרת השטיק הזה לא מעט בדיחות קולעות. רשף לוי הוא התלמיד הפחות מחונן בכיתה הזו, אבל למרות חוסר התזמון הנורא בהלצותיו, הוא מוסיף בתומו החינני.

      הסרט הנפלא העוטף את חבילת המתנה הזו, היא מובילת הפאנל עינב גלילי, שמותירה את מוחי מגורה מינית אחרי כל יריית פאנץ'. אינני יודע אם זה אפשרי, אבל כשחזתה את הולדת בנו של יגאל עמיר והמליצה בחום על רמדיה צמחית, נדמה היה לי שהמוח שלי חווה אורגזמה. אני משוכנע שעונה שנייה תעשה רק טוב ל"משחק מכור", ושמח על שאקבל אותה עדיין רטוב מזו הראשונה.

      יניב חלפון

      קולנוע – "שנת אפס"

      שנת אפס נספרה לפני אלפיים וארבע שנים ויכולה לחזור גם בעוד שבע עשרה שנים. אחרי הכל, מי שהחליט על כך שמאפסים, היו אנשים שרצו לציין את הולדתו של האיש שהם חשבו להתגלמותו של אלוהים. אין שום מניעה לכך שהציויליזציה הגדולה שלנו לא תזכה לשנת אפס חדשה בחסותו של אותו אלוהים ישן. לשנה שבא העיוורון של מוני מושונוב, שמחכה ב"שנת אפס" לכלב לברדור חדש שיחזיר לו את חייו הקודמים, לא יהיה מטפורי. אין שום סיבה שעבור הקולנוע הישראלי, שהגיע השנה לשיאו היצירתי והחזיר את הקהל לאולמות (ואף מילה על דורון נשר), שנת האפס לא תיחגג כבר עכשיו.

      וצריך לומר - כמה מהפריימים הטובים בשנה הזו מוצגים בחסות "שנת אפס" של האמן יוסף פיצ'חזדה. חברי האקדמיה העריכו את שוויו האומנותי הכולל בלא פחות משמונה פסלוני אוסקר ישראלי. בעוד כמה חודשים כשהוא ייצא לאקרנים, תוכלו לבדוק בעצמכם אם כל שנות הלימודים של החברים באקדמיה היו לשווא. בינתיים, עבור מי שלא ראה, נשתדל שלא להרוס ולהרחיב על כל אותם סיפורים אנושיים השזורים האחד בחייו של השני. לא נרחיב גם בתשובות לשאלות : מה קורה לאדם אטום רגשית שמגלה שעומד להגיע שעתוק גנטי בדמותו לעולם, מסתחרר, ודורס כלב נחייה של אדם עיוור (הוא מפתח רגשות), מהו היתרון של העיוורון? (אינטואיציה), מדוע הרדיו שלנו נראה כמו שהוא נראה? (המנהלים שלו היו צריכים להיות סוהרים), איך נראה דן תורן בתור סוחר נשק (מצחיק), ולמה חשוב בכל גיל לשמוע פאנק (כדי להזכיר לעצמנו שאנחנו חיים).

      כן, היו אנשים שיצאו מההקרנה המיוחדת של "שנת אפס" ומייד לאחר ששיבחו אותו בפני מי שהיה צריך, לחשו בצד "היה לא משהו". נכון, ניתן להתווכח אם מדובר בסרט או בתסריט הטוב של השנה (שתי התשובות הן לא). אבל כמכלול, עם השירים של עמיר לב ברגעים שזקוקים להם (כמו גם הדרמטיות ולפעמים האובר-דרמטיות בפסקול של ישי אדר), הרגישות לפרטים הקטנים ולרגעים שחולפים בן רגע של פיצ'חזדה ושל מי שערך את הסרט הזה. תוסיפו סצינת פתיחה מדהימה ומשחק מצוין של מוני מושונוב, וזה שווה לפחות כמה פסלונים אפילו בשנה כמו זו. ואם זו שנת האפס, והיא נחגגת השנה, מעניין מה יקרה בעוד שבע עשרה שנים מעכשיו? אולי נמצא את עצמנו שטים לעבר גל חדש, ענן קודר, או מעבר ל"קשת".

      רביב גולן

      מוזיקה - ועדת קישוט

      נכנס למועדון. מהבמה מושר קטע קאונטרי-אקוסטי מלודי ומצחיק. "אמא לא מרשה לנו לסוע בטרמפים, אבל לנו זה לא איכפת...". הקהל, כמו נקלע לצילומי התוכנית של סוזי וג'רי בטלוויזיה החינוכית, מתלכד סביב הבמה, המילים "אבל אנחנו ועדת קישוט" נזרקות באוויר, ואז בום, שלונג, טראח! שתי בנות עולות על הגיטרות ויחד עם המתופף כמעט רוצחות את הבמה. הסולנית מלאה בנצנצים, מקפצצת בין התקף זעם לאושר, וכנראה שאם היה דבר כזה פיית הארדקור (ו"לא בובה של הארדקור", כמו שהיא שרה), היו קוראים לה על שמה: ג'קי. עלמה הבאסיסטית, פלג הגיטריסטית, ונדב המתופף נראים סופר-קול, מתלהבים אבל לא יותר מידי, וההארדקור-Pאנק שלהם מזכיר, באופן סובייקטיבי לחלוטין, את Minor Threat, באד בריינז, The Germs ורבות ומסעירות אחרות. סצינת הPאנק בארץ גועשת בעשרות להקות דוגמת נקמת עוללים, סמאש פור דולר, הפוסי של לוסי, סמרטוט כחול לבן, ברוטאל אסולט וברוטאל פולקה. וגם בתחום הרוק-הארדקור יצאו השנה אלבומים משובחים כמו זה של אביב מארק והפילהרמונית. אבל סיכום השנה הוא פשוט הזדמנות להזכיר שוועדת קישוט, ותקליטה הראשון "זול אך אלגנטי", היא המהות של רוק בן זונה.

      איל פרידמן

      ספרות - בתיה גור,"רצח, מצלמים"

      עם יציאתו לפני מספר חודשים של הספר "רצח מצלמים", השישי במספר בסדרת הבלש מיכאל אוחיון של בתיה גור, אפשר להתיישב אחורה בכורסה ולנשום לרווחה - גם לישראל יש מלכת רומני בלש. בניגוד לרוב סופרי המתח בארץ, שיודעים אולי לייצר תפניות עלילתיות בקצב מסחרר, אך לא יודעים לזהות עומק גם אם ייפלו לתוך בור, ניצבת בתיה גור בגאון כסופרת שמצליחה לטוות במיומנות מרשימה עלילה סוחפת ומותחת ביחד עם אפיון דמויות מעמיק, נפח פסיכולוגי וייצוג מציאות קשוב ומרשים בהיקפו.

      ב"רצח, מצלמים" מגיע הפעם סגן ניצב אוחיון אל מסדרונות הערוץ הממלכתי כדי לנסות לפתור ספק רצח, ספק תאונה של תרצה, בת זוגתו של בני מיוחס, במאי מוערך שנדחק לשוליים על ידי תרבות הרייטינג וממשל ימני. התרחשות העלילה במוקדי הכוח של התקשורת והממסד השלטוני בישראל מאפשרת לגור לכתוב רומן בלשי, שמהווה בו בזמן גם בבואה חריפה וביקורתית על מצבה החברתי, התקשורתי והפוליטי של ישראל. גור, שמפגינה הן בכתיבתה הספרותית והן בכתיבתה העיונית והביקורתית אהבה גדולה לספרות, למילה הכתובה וללשון, הביאה השנה למדפי החנויות, ספר, שמשדרג את ז'אנר ספרות המתח, ומאפשר לקוראיו ליהנות בלי להתפשר לשנייה על מרכיבים כגון שפה עשירה ורבת רבדים, אינטלקט ועושר תרבותי.

      יונתן שגיב

      טלוויזיה/מוזיקה - ערוץ 24

      אם לשפוט לפי כמות, השנה האחרונה היתה שנה יפה למוזיקה הישראלית. תחושת ה"עם קטן מוקף אויבים" שפרחה בארבע השנים האחרונות עם המצוקה הביטחונית, הביאה להתרפקות על הבסיס התרבותי המשותף שלנו. מה שהתחיל בערבי שירה בציבור, חידושים (רבים מהם "מזרחיים") לקלאסיקות אשכנזיות ו"כוכב נולד", המשיך להשפיע עם פריחה של מוזיקה חדשה. באופן יחסי לשנים קודמות, הקהל הרחב מתעניין יותר במוזיקה ישראלית ונחשף ליותר אמנים ישראליים, בין היתר בזכות אמצעי תקשורת כמו גלגל"צ מחד, ואירועים כמו כפר המוזיקה בניצנים מאידך.

      בתמונה הזו אי אפשר להתעלם מתרומתו של ערוץ 24, שהוקם בקיץ אשתקד, ומתהדר בקליפים ישראליים מסביב לשעון. המדיום הזה, שהוא במידה רבה חדש בציון (לא כולל צילומי אולפן ב"זהו זה"), הביא לחשיפה נוספת לרוב המוזיקה שמיוצרת פה. אמנם אחוזי הצפייה של הערוץ לא מרקיעים שחקים, אבל בהתחשב בכך שזהו ערוץ נישה, ושממילא הקהל העיקרי למוזיקה הוא נוער פלוס, אז הנוכחות שלו משמעותית. ניכר ש-24 גם רואה את עצמו לא רק כבמה לקליפים, אלא גם כחלק מתעשיית המוזיקה – קחו לדוגמא את הטקסט שרץ בתחתית המסך, ומבשר על הופעות צפויות ותקליטים חדשים, או את הנוכחות של הערוץ במאורעות ניצנים. כמובן, ההשפעה המשמעותית ביותר של הערוץ טמונה בעובדה שהוא משדר כמעט כל אמן ישראלי ששולח קלטת, ומאפשר לצופים לדפוק שופים גם על אמנים מאותגרי גלגל"צ.

      אה נכון, יש גם קליפים. הדרישה, ההזדמנות לחשיפה והתחרות הביאו לעלייה משמעותית לא רק בכמות הקליפים אלא גם באיכותם. האמנים משקיעים עוד ממעט כספם וזמנם בכיוון הזה, ומי שמתאפק לא לזפזפ כשהוא רואה את רגב הוד בשמי רמת גן, יכול ליהנות מכמה קליפים מקוריים ויפים (עם אחוז גבוה למדי של קליפים באנימציה). אמנם עוד לא גיליתי את מישל גונדרי או ספייק ג'ונז הישראליים, אבל עם כל יוצאי החוג לקולנוע המשועממים באיזור, גם זה עוד עשוי להגיע.

      מעוז דגני