כואב לנו לפרגן 3

השנה האחרונה הייתה שנה של תקווה לרוק בישראל. בעוד שהרדיו ניגן עוד שיר שמנסה להיות עברי לידר או שלמה ארצי מאת מוזיקאים ששם משפחתם הוא שגב, היה צפוף מאוד בשוליים. מה זה צפוף? אם הייתם בהופעה של איזבו בג'ה פאן, אתם בטח כבר יודעים, זה נקרא: "מני לוט אוף סווט". בערבים אחרים, מעט פחות דחוסים, יכולתם למצוא לראות עוד הופעות כחול לבן ברמה בינלאומית (ולא מדובר בפרוייקט הגריאטרי של בלאקפילד), אבל השנה זו הייתה השנה של איזבו. להקה שלא ייתכן שחבריה נולדו אתנו כאן על אותה פלנטה.

וכשאנו אומרים איזבו, אנחנו בעיקר מתכוונים לרן שם טוב, שאמנם מת על רוברט פלאנט, אבל כשהוא מגרגר על הבמה אפשר לטעות ולחשוב שהוא עושה קולות מוזרים כי הגיע להופעה אחרי שחטף אונייה שייבאה לישראל תוכים ממדגסקר. מוזיקאי שהגיע עם הלהקה שלו אל הרמות הגבוהה ביותר של העשייה המוזיקלית העולמית. אולי זה לקח להם 13 שנים, אך מספיקות חמש דקות מאלבום הבכורה שלהם כדי להבין שהוא מצוין, ושעה כדי להבין שהסאונד הוא לגמרי שלהם. עכשיו, אם תיקחו את השירים הטובים ביותר ב"פאן מייקרז" ותעשו ממנו אי.פי, כפי שקרה החודש באירופה עם "Morning Hero EP", תקבלו משהו שלא ניתן להתנגד לו באמצעים ארציים מוכרים. בכל מקרה, לא משהו שאנשי השיווק המוכשרים של המייג'ור לייבל - BMG יתקשו לשווק (סיבוב הופעות אירופי היה צעד הגיוני).

נכון, ניתן להניח שכיבוש אירופה או העולם, שאיזבו מתכננים, לא יתרחש בבליץ קריג כמו שקרה עם פרנץ פרדיננד, אבל כמה שאלות נותרות פתוחות: האם זו תהיה הלהקה הישראלית הראשונה שתופיע על השער של ה-NME , או לפחות על במה מרכזית בגלסטונברי? האם איזבו יהיו עבורנו מה שההייבס והקונקריטס לשוודים, s 5678 ושליש מבלונד רדהד ליפנים, והשינז לאלבורקוקי ניו מקסיקו? ואם כן, למי בדיוק אנו צריכים להודות על זה (לאל או לרן שם טוב).

רביב גולן

חשיפה ראשונה – על לוח השעם התלוי מעל שולחן העבודה שלי מהודקת תמונה של רקדנית בת-שבע צ'יסטו אונו, בתנוחה מתוך ריקוד הסולו שלה ביצירה “Love” של הכוריאוגרפית שרון אייל. אתם יכולים לנחש שהתמונה הזו נמצאת מול העיניים שלי כמה שעות ביממה כי צ'יסטו מאוד יפה (מה שנכון) או משום שהתמונה עצמה מצולמת היטב (מה שגם נכון). אבל התמונה הזו נמצאת שם בעיקר בגלל ש-”Love” של בת-שבע היא יצירה שנותנת השראה. על פי כל פרמטר, שרון אייל יצרה את עבודת המחול הכי טובה שנעשתה השנה בארץ.

התנועה שקטה אך חזקה, חושפת את אישיותם של הרקדנים אט-אט, ומסתיימת ברצף ריקודי סולו כנים ומרגשים. האסתטיקה חדה – הבמה והרקדנים בשחור ואדום, שנראים בתחילה מנוכרים והופכים בהדרגה לעולם שלם של ניואנסים, ולחיזיון בימתי שנותרים מולו המומים. ומעל לכל מרחפת המוסיקה. בשבוע שלאחר המופע אי אפשר להפסיק לזמזם את השיר "From A Shall" של הזמרת ליסה ג'רמנו. כבר מזמן לא נשמע ונראה שימוש פיוטי כל כך, עדין כל כך, בשיר פופ שקט, מקסים וקצר.

“Love” חוזרת לבמה ב-1 באוקטובר, ביחד עם עבודה חדשה של שרון אייל. לצערי, צ'יסטו אונו כבר לא תהיה שם, ובכל זאת, את “Love” אתם חייבים לראות.

גלעד רייך

מתוך הביצה המפעפעת של טלנובלות הצליחה "טדי הפקות" להצמיח נרקיס מזמר אחד. מה שנראה תחילה כניסיון ציני לשווק לצופים את תחרות כוכב נולד בגרסה הקומי-טרגית לשעות אחר הצהריים בכיכובה של המלכה האם נינט, התפתח עד מהרה למנה יומית של ציניות מבדחת ומרעננת על המסך. לאחר 113 פרקים הצליחה להוכיח הטלנובלה המזמרת "השיר שלנו", כי היא אכן ראויה יותר לטייטל 'דרמה-קומית-מוזיקלית יומית'. הסדרה שריפררה בעליצות לכל מה שזז בתעשייה ופיזזה באושר על שלושת הז'אנרים הטלוויזיוניים הפופולריים - תחרויות הזמר הנחושות, מעבדות המציאות המסוגרות והטלנובלות המקושקשות, הצליחה לירוק לבאר ממנה היא שותה, ולגרום לצופיה לחכות בתחתית ולדרוש עוד.

"השיר שלנו" הקפידה לספק פרודיה בריאה על עולם הבידור הישראלי, ואפילו, בואו ניסחף לרגע, סוג של מוקומנטרי. אורגיה מזמרת של כוכבים צעירים ונאים, טקסטים שנונים ונשכניים שהתכתבו עם מלחכי פנכת השואו-ביז בלי בושה וללא העמדות פנים. שילוב מוצלח של קאסט רענן ומוכשר עם וותיקי גוורדיית הבידור הישראלי, שביחד עשו שמות בפרסונות הציבוריות של עצמם. בית היוצר של טמירה ירדני, או אולי בעצם, ירדנה טמיר, סיפק בכל ערב אוסף של טיפוסים שובי לב ועתירי כריזמה וכמה פרסונות, שאפשר להגדיל ולהמר, יעשו דרכן לפנתיאון. אי אפשר שלא לשלוח זר של כבוד על מפעל חיים לחנה לסלאו, שגילמה את האמא של הנביילות, זאת שיכולה ללמד את אלקסיס איך רוקמים תוכניות זדוניות בזמן שקורעים את האויב מצחוק ולמאיה דגן, שהמילה סטארית, קטנה עליה באי אילו מספרים.

בניגוד לטבעו הזחלני של הז'אנר, בו כל שיחת חולין מתפרשת על שבעה פרקים, "השיר שלנו" קבעה קצב אחר לחלוטין עם פרקים שטסו ביעף ועלילות שנפתחו ונסגרו כמו הפה של חנה לסלאו בסצינה ממוצעת. הטלנובלה המקורית של יס הצליחה לשבור את המסגרת ולהפוך לקאלט לאליטיסטים, ולא לחינם כבר נתבשרנו על בואה הקרב של עונה שנייה. לא, זה אי אפשר לתאר.

מיכל רגולנט

יש להניח שאנשים צעירים לא יציינו את שגב בתור העיתונאי הטוב בישראל. הטור שלו ב"הארץ", כתב זר, דחוק בדרך כלל בשיפולי המוסף הפוליטי (לאחרונה יצא לחופשה לצורך כתיבת ספר). זה לא טור שבתום הקריאה אתה כורע תחת עומס שנינויות משוללות תוכן כפי שנוהגים בעלי טורים על פי רוב; התשוקה לעולם לא מביסה אצלו את ההיגיון. הטקסטים של שגב הם ההנאה שבאיטיות. הנה קטע אופייני בו הוא מתמצת את ארץ ישראל בתקופה התורכית והסיפור הציוני שבא בעקבותיה: "החיים התנהלו בעצלתיים, בקצב הגמל ועבותות המסורת. היהודים חוללו בארץ מהפכה; היא נמשכה כמעט מאה שנה. הקו המפריד אז בין הפנטזיה למעשה היה לא אחת מטושטש, אך בעיקרה עמדה תקופה זו בסימן של הדחף והעוז לעשות דברים בפעם הראשונה" - הדחף לעשות דברים בפעם הראשונה בתור גלגל השיניים של הציונות היא אמירה חיובית או ביקורתית? שגב הוא אחד שמותיר לקורא את מלאכת הרכבת התשובה.

בהתאם, הוא גם בין הבודדים שכתבותיו מצליחות לרתק אותך דווקא דרך האיפוק המתוחכם שבהם. יתרה מזאת: השילוב שהוא יוצר בספרים שלו – "ימי הכלניות", "המיליון השביעי" ו"הציונים החדשים" – בין הפרטים הקטנים שמחזיקים את התמונה הגדולה מהווה נישה נדירה בנוף הספרותי בישראל. בתום הקריאה אתה מרגיש שחווית משהו כמו סופה בלי ברקים.

אבי שילון

ארבע סיבות טובות (מני רבות אחרות) לתת כבוד לערוץ שמונה:

1. "בולדוג" -
הרבה דברים אפשר לומר על רוזנטל / מרוז: שהם נודניקים חסרי בושה, דמגוגים, מניפולטורים. אבל בניגוד לבהמיות שקורנת מתוכניות אחרות שעניינן חשיפת שחיתויות, כאן מדובר באנשים שמצליחים איכשהו להעביר את התחושה שהם שם בשבילנו, ולא רק בשביל הרייטינג. עם זאת, ההנאה שלי מ"בולדוג" לא נובעת מהתקווה הגדולה לשינוי, אלא בעיקר מהבכתם של גורמים שחושבים שמדינת ישראל שייכת לאבא שלהם. מסתבר שכלב השמירה של הדמוקרטיה הוא בולדוג גזעי, ויש לו גם אח חדש בערוץ מסחרי מרכזי: "בולדוזר". האו.

2. "עוד סקס ישראלי" -
איזה כיף - אינטליגנציה. אורנה בן דור מגישה סדרה על סקס, נושא שבקלות רבה יכול להפוך לנמוך מים המוות. אלא שבן דור בוחרת שלא לפנות אל המכנה המשותף ההוא, שכבר מזמן יש לי תחושה שהוא המצאה המיועדת להוזיל עלויות הפקה. הסדרה שלה נעימה, מגוונת, ואפילו שנונה לפרקים. וזה בכלל לא משנה אם התזות בגרוש של בן דור הן עורבא פרח או סוג אחר של תרנגולת, ההנאה הגדולה היא צפייה בתוכן אינטליגנטי, רהוט ומשעשע על מסך שמורגל בגרדרובה של קארי וסמנתה.

3. סרטים דוקומנטריים -
לערוץ 8 יש מאגר איכותי ובלתי נדלה של סרטים דוקומנטריים מעולים. מהמתנחלים בקרית ארבע ועד הילדים בג'נין, עושה רושם שהערוץ הציב מצלמות בכל המקומות המעניינים. דוגמה: "הילדים של ארנה", סרטו של ג'וליאנו מר. סרט דוקומנטרי מכאיב המציג ילדים פלשתינאים שלמדו תיאטרון עם ארנה, אימא של ג'וליאנו, ושרדו או לא שרדו את הקרב על המחנה. וכקונטרה, יש גם סרט שהולך יד ביד עם המתנחלים. אז יש גם איזון, עבור מי ש"שיר לשלום" עושה לו פטרת.

4. "הפיצוציה" -
הלוקיישן: פיצוציה על פינסקר ובוגרשוב. השחקנים: אנשים הזויים מכל גווני הקשת התל אביבית פלוס מנחה-חנווני אחד מתוק. צריך לראות כדי להאמין. מצחיק, צעיר, פשוט וגאוני. לצפות ולהתאהב. את זה אפשר לומר על רוב התכנים שנתקלתי בהם בערוץ 8, וכל מילה נוספת מיותרת. כן ירבו, ושנה טובה.

מיכל ויניק