אין גבול לחרמנות
מה זה אומר עלינו כחברה, שאנשים מרצונם החופשי מוכנים לעשות הכל, והכוונה היא הכל, בשביל לזכות ב- 15 דקות התהילה המפורסמות. הם והן, שוכני היאכטה, מוכנים להשפיל את עצמם ולתת לאח הגדול, ובעצם בעיקר לאחיהם הקטנים, לעקוב אחריהם באמצעות מצלמות מוחבאות ולהחליט עבורם, בין היתר, מי יישן עם מי בלילה. נשאלת השאלה מה השלב הבא? אולי סקר שבסופו גם תבחר התנוחה, או תוכרע הסוגייה מה טעם הקונדום. המציאות שעולה מין הים, מרחובות מודיעין, מבמות האודישנים ווילות מוחבאות היא שכיום להיות מפורסם זהו היעד, זוהי המטרה. בשונה משאר תוכניות הריאליטי ביאכטה בכלל אין צורך באינטליגנציה, בכשרון זה או אחר או אפילו בבן זוג, אלא רק להיות יפה ולרצות להיות בביקיני מינימלי כל היום.
המארגנים והמפיקים שעושים מהעניין כסף הם בעצם מפרסמים (נחשו של מי). כולם יודעים שכל התוכניות הללו הן מסחריות והמפרסמים מנסים לטשטש את זה ולכסות את הפרסומת בתוכן דל, למשל ביאכטה התוכן הדל רווי בבגדי ים. הגענו למצב בתרבות שלנו שהכל מעורבב - פוליטיקה, בידור, פרסומת, תרבות. הדור שלנו כבר מודע יותר, חכם, ציני ומושחז הרבה יותר מבעבר, זה דור שקיבל את הטלוויזיה כמובנת מאליה, התרגל אליה, השתעמם ממנה ועכשיו בחלקו הוא מנסה לבעוט בה ולשבור מסגרות מוכרות. יש כאלה שבועטים כחלק מתדמית הילד הרע שלא שם זין שלהם (עיין ערך עופר שכטר). יש כאלה שבועטים כי באמת איכפת להם והם רוצים לתקן את מה שדפוק (עיין ערך "בולדוג" ו"בולדוזר"). ויש כאלה שבועטים כי נמאס להם והם יודעים שאפשר גם אחרת (עיין ערך משבשי ישראל). אני מאמינה ששתי הקבוצות האחרונות ילכו ויצברו תאוצה בזמן הקרוב גם אם קולם עדיין חלש. זוהי תקוותי ונחמתי.
אנחנו אומנם דור מפונק ושטחי אבל גם לנו יש דרישה לקצה קצהו של תוכן עם מסר מעבר לחרמנות ולמציצנות. מציצנים חרמניים - נמאסתם! ההילה הנוסטלגית של סוג זה של התנהגות שמורה ליודל'ה מ"אסקימו לימון 1" לדיראון עולם. למעשה אין הרבה הבדל איך מציצים דרך חור המנעול על החבר הכי טוב שלך או דרך מסך מחשב על זרים - הגמול צריך להיות זהה: שתי כפות מצלצלות על הלחי.
על הכותבת
קרן סרנו - בת 22 מראשל"צ, סטודנטית שנה ב' לתואר ראשון בתקשורת ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. בגרות בתקשורת (התמחות מעשית ברדיו), לפני הצבא הפיקה וכתבה בתוכנית נוער ברדיו קס"ם בחולון וגם כתבה וערכה בעיתון הנוער של ראשל"צ "כזה כאילו". אחרי הצבא הייתה תחקירנית ומפיקה ברדיו אינטרנט לצעירים WFM שמונה חודשים, וכיום כותבת בעיתון הסטודנטים "פי האתון".