יש יאכטה, יש חברים
מנהג ישראלי מושרש ומוכר הוא מנהג ה"אתה מכיר את...", ולהלן יסודותיו: 1. כשאתה פוגש מישהו בפעם הראשונה בחייך, שומה עליך, ראשית וקודם לכל, לעבור בפניו על כל מכריך, רחוקים וקרובים כאחד, הנמצאים באזור מגוריו; 2. בתמורה, המכר החדש אף הוא יאלץ אותך לנסות ולפשפש בשייריו-המחוממים של חוש הזיכרון שלך, זאת רק כדי לאתר שם מישהו שהיה איתו בפלוגה בטירונות; 3. והיה וקרה נס ומצאתם מכר משותף, ישמע "דלינג, דלינג" אשר מבשר את תחילת שפיכת-הליכלוכים. בנקודה זו שניכם תפשילו שרוולים ותחלו בדליית קקה, ישן כחדש, על אותו פלמוני אומלל.
כמו מנהגים רבים בתרבויות מקומיות ברחבי העולם, אין הרבה הסברים הגיוניים למנהג ה"אתה מכיר את...", וצידוקו היחיד נובע מהשרשתו בתוככי הנורמה החברתית בארצנו המובטחת. ככה זה בישראל. לשבת ביחד עם מישהו כמעט זר ולהריץ איתו דאחקות על נטע השרמוטה מהתיכון, זה חלק בלתי נמנע מתהליך החיברות - גורם רקע לסוציאליזציה, שבלעדיו, אין. כמו "גינס" בפאבים באירלנד, כמו סיינפלד במשרדים בניו-יורק, כך נטע השרמוטה היא כלי יסוד שדרכו אנו מעשירים את חיי החברה שלנו. בערך כאן אתם בטח שואלים, "מה קשור, כוס-של-האמ-אמו?!?!". אז ככה, תכניות-ריאליטי, יותר מכל בי"ס יסודי/גן חובה/שבט בתנועה, מייצרות לנו מזון חברות כזה. היר אין איזראל, ריאליטי זה לא רק פיפ-שואו טלוויזיוני שמולו אנחנו עושים ביד בתחושת התנשאות מהולה בסקרנות, זה גם כלי חשוב לשיחות שאחר-כך - כשמשעמם ברכבת, כשמחכים לאוטובוס לבסיס או כשעומדים בתור לקופ"ח.
"היאכטה", "פרוייקט Y", "רצים לדירה" - כל התכניות הללו הן דרך מצוינת להקריץ מכרים קולקטיביים, אנשים מהשכונה, כמוני וכמוך, שמתנהגים, אוכלים ומזדיינים בדיוק כמונו (טוב, אולי קצת יותר). אנשים שנוכל ללכלך עליהם בצוותא, ולהרגיש בבית, כמו בחבר'ה. איתם, זה כמעט כאילו שהזר המוחלט שיושב מולנו בעצם מהווה חלק מהסביבה המקורית שלנו: גם הוא מכיר את נגה המשתרללת, גם הוא יודע שאדווה לא נותנת, גם הוא שונא את חן המנייק. וכל זה, בעצם, הופך אותו, לפחות לכמה רגעים, למיני-חבר. ואלוהים יודע שמי שרואה היאכטה צריך דחוף חברים.
על הכותבת
בובה וודוורד - ביתו מחוץ-לנישואין של אחד מצמד העיתונאים שחשפו את "ווטרגייט" (צו איסור פרסום מונע מאיתנו למסור את שמו, נסתפק איפוא בלומר: לא ברנסטין, השני). עיברתה את שמה ל"בובה" מכיוון שנהג-משאית פנה אליה בשם זה כשביקרה בארץ, והיא הייתה בטוחה שהתייחס לאביה, בוב. בנקודה זו חשבה לעצמה "וואו, טראק דרייברס אין איזראל אר רילי אדיוקייטד" והחליטה להישאר. סתומה.