האלי לה טיגרס

החתול שמאכלס את מרפסתי מפהק. "אישה חתול? אין לך משהו יותר טוב לעשות עם הזמן הפנוי שלך?" אכן, באתי לראות את "אישה חתול" (catwoman למאותגרי תרגום) כשמפלס הציפיות שלי נמוך מים המוות, ולא רק בגלל שאני לא ממש חובבת חתולים מושבעת; פנטזיות אקשן הוליוודית הן לא כוס החלב שלי בדרך כלל, ואם האלי ברי בפנים אני בכלל מעדיפה להישאר צמאה. אבל באתי, ראיתי וקצת הופתעתי.

קודם כל, כדי להסיר ספקות, אכן מדובר בסרט פנטזיה – אקשן – פשע עם עלילה לא מאד מורכבת, אבל כזאת שעושה את העבודה אם אתה מתחת לגיל 18, או עם סעיף ילדותיות קשה (מה שאומר דרשני באשר אליי). זוהי חצי הכוס הריקה של "קאטוומן", אבל כמו בכל כוס, יש לה גם צד מלא.

את הצד הזה ממלא בעיקר בימאי הסרט, ברנש שמכנה עצמו בשם פיטוף. פיטוף הצרפתי נחשב לחלוץ בתחום של הדמיה דיגיטאלית. הוא עיצב משחקי מחשב ועבד בתחום הקולנוע עם שמות גדולים כמו לארס פון טרייר, ולוק בסון. הסרט הראשון שלו כבמאי הוא "וידוק" (2001) הזכור לטוב, בו הציג לעולם את משנת הבימוי המרהיבה שלו ואסף בעבורו לא מעט פרסים. "אישה חתול" הוא הסרט השני מבית הבמאי הייחודי, והוא זה שנותן לסרט את המראה המשחקי, הזויות העתידניות והתחושה שאתה בעצם קופץ ראש לתוך קומיקס. הבימוי של פיטוף כל כך מרהיב שהייתי ממליצה ללכת לראות את הסרט רק בשביל זה.

התסריט, לעומת זאת, נוטה כאמור לכיוון אחר. עושה רושם שהסרט מכוון לגילאים הרכים של טרום הנעורים או לחתך האוכלוסייה שפיטר פן נמנה עליו. הסיפור שבבסיסו דווקא לא רע: פיישנס פיליפס (האלי ברי) היא מעצבת גראפית שלומפרית וכנועה שעובדת אצל הבוס הנתעב ביותר בעולם, דהיינו, קונצרן הקוסמטיקה הענק "האדר". הבעלים המרושעים הם זוג נשוי (אך מסוכסך) שמורכב מלורל האדר (שרון סטון) הקרה כקרח, וג'ורג' האדר (למברט ווילסון) הרע האולטימטיבי, שמצליחים, בעזרתם של מדענים (מהזן הסובייטי כמובן) להמציא קרם פנים ששומר על מראה הצעיר הנצחי, אבל רק כל עוד מורחים אותו. את מה שקורה כשמפסיקים להשתמש בקרם הזה, רואה בטעות גיבורתנו המשלומפרת, ומכאן הכל מתחיל.

את המהפך של האלי ברי בדרך להיווצרות ה"אישה חתול" המושלמת בסוף הסרט עוד ינתחו אין ספור פרופסורים לחקר הפוסט-פמיניזם. תפיסת הנשיות שמפגינה הדמות שלה, פלוס הסוף המפתיע לליין הרומנטי שמלווה את הסרט (אנחנו בהוליווד אם שכחתם לרגע) לכל אורך 104 הדקות שלו, מציגה אישה שלא ממש צריכה גברים, ובטח שהיא לא נזקקת לקרם פנים. אם מסרים חתרניים זה המואי-כיף (או המיאו-כיף) שלכם, תרשמו לפניכם סיבה נוספת ללכת לראות את "אישה חתול".

התסריט, ילדותי ככל שיהיה ברמת העלילה הפשטנית, עובד ברמה נוספת. הוא שולח חצים לעבר תופעות מעוררות שאט נפש כמו קונצרנים ענקיים שיוצרים מלכודות יופי עבור נשים. הוא יורה באידיאלים של אסתטיקה במאה העשרים ואחת. הוא טובח ברעיון שמאחורי הצעירו?ת הנצחית, בהשטחה של היופי הנשי לכדי פלקט פרסומת. מצד שני, הוא רואה באנרגיה הפנימית הנשית כוח עצום ובלתי מנוצל וקורא לכל אישה לזהות את ה"אישה חתול" שבה ולהתחיל להשתמש בציפורניים כשצריך. עם מסר כזה, גם מי שלא ממש אוהב חתולים, ימצא את עצמו הופך לכלבלב האש-פפי צייתן שרוצה להשתין לקונצרנים הארורים האלה על הראש.

הסרט "אישה חתול", הוא ככל הנראה סוג של פלופ מבחינת ההכנסות (לפחות בינתיים). זה אומר שרוב הקהל אולי לא ימצא את עצמו מתלהב כמוני מהנון קונפורמיסטיות של המסרים. האשם הוא כנראה בעילגותו של התסריט, וגם קצת במפגן שנות השמונים שמבצעת האלי ברי כשהיא מקבלת את הכוחות החדשים שלה: תספורת תמוהה עד מכוערת, חליפת עור שחורה שמעוררת בעיקר רצון לשרוף אותה עם האלי ברי בפנים, התנהלות של חתול עם פריצת דיסק בגב, והתאהבות בלתי מוסברת בשוטר (בנג'מין בראט) שהולך על "ואהבת לרעך כמוך" עד הסוף. מי שיראה יבין על מה אני מדברת. ומי שלא, לא נורא, תמיד יש די.וי.די.