איבגי תעשה לי ילד

ירצה או לא ירצה, "אור" הוא מהסרטים שמותירים חותם בנפשו של הצופה. מדובר ביצירה קולנועית שלא נחה לרגע. בשקט המערער שלה, ובעזרת מלודרמה מרתקת, היא תוקעת סיכות ברובד האנושי, המוסרי, החברתי והרגשי של הקהל. אינני נוהג למנות פרסים בדרך כלל, אבל במקרה של "אור" כל אחד מהפרסים כל כך מוצדק, עד שיהיה זה זלזול לא לציינם. יתרה מכך, ישנו האספקט הפטריוטי, שכן הבמאית הצעירה קרן ידעיה הביאה לנו מפסטיבל קאן 2004 כבוד בליטראות אין-ספור. "אור" זכה בפרס "מצלמת הזהב" לסרט הביכורים הטוב ביותר, פרס "שבוע המבקרים" לסרט ולתסריט הטוב ביותר, ופרס "וולג'ין" לסרט הטוב ביותר – פסטיבל ירושלים 2004. כל אלה הישגים קולנועיים נחשבים ביותר, הניתנים לבמאית שזהו סרטה הראשון, וזאת על בשלותה הפילמאית היוצאת מגדר הרגיל.

שגרת יומה של אור, כמעט בת 18, היא עבודות אין סופיות. את הזמן ללימודיה התיכוניים היא מוצאת בין שטיפת כלים במסעדה, איסוף בקבוקים וניקיון חדר המדרגות של הבניין בו היא גרה. אור מגויסת באופן טוטאלי למטרה אחת בלבד: חילוץ אמה, רותי, מעסקי היצאנות. היא מוכנה לעשות הכל כדי למנוע ממנה להמשיך באורח החיים הזה, ולכן היא משמשת סוג של אמא לאמה חסרת עמוד השדרה, שמכורה לחלוטין לעבודת הרחוב.

בתור דייר דרום תל אביב, קשה היה לי לראות עד כמה זהה דרום תל אביב המדכאת שבסרט, לזו האמיתית. באמצעות שפה קולנועית חד-משמעית, הנשענת על מצלמתו היציבה של לורן ברונה הצרפתי, יוצרת ידעיה מציאות צורבת בחדותה. הפריים ב"אור" נותר תמיד סטאטי. כמו חלון קטן דרכו אנו מציצים אל עולמן של הדמויות. מה שמבדיל את הצילום מתורת "הקיר הרביעי" בתיאטרון, הם המקומות בהם מונחת המצלמה. ברונה מעצב פריימים מרתקים, שנותנים פרשנות מיוחדת להתפתחותה של הסצנה.

הנטורליזם המוחלט בצילום ובעריכה הבלתי מורגשת, מותיר את השחקנים בסרט חשופים כמעט לגמרי. דנה איבגי בתפקיד אור ורונית אלקבץ כאמה רותי, ממלאות את המטלה הלא פשוטה באופן מרשים מאין כמוהו, והופכות את הסרט לשלהן כמעט לגמרי. איבגי, שזהו תפקידה הגדול הראשון, מולידה מתוכה בטבעיות דמות לא פשוטה בעלת נטיות קורבניות. היא פורטת בעדינות על הכלי שלה, יורדת לניואנסים המינורים ביותר. אלקבץ לעומתה, שידועה בדמויותיה הקיצוניות והגדולות מהחיים, מביאה כאן דמות זנותית מעט גרנדיוזית. לא משהו בלתי אמין, אלא בדיוק דיוות הפינות החשוכות, שקל כל כך למצוא ברחובותיה הדרומיים של העיר. בגלל שגורל שתי הדמויות זהה בסופו של דבר, השוני הגדול ביניהן נותן את התנופה לאגרוף שעוד ייכנס לצופים בבטן.

כשהתמסרותה של אור לעצירת מנגנון ההרס של אמה מגיעה אל הפתרון הנורא מכל, להיות זונה בעצמה, הופך הנטל הרגשי לכמעט בלתי אפשרי. קל יותר להחליט שמדובר בסוג של קללה תורשתית, או סתם צירוף נסיבות אומלל. נוח להאמין שהבמאית מקצינה את חוסר האהבה השורר בעולם שבסרטה, מפני שאפילו הזדמנותה היחידה של אור לחיבה כנה, בדמות רועי – הנער המאוהב בה, נחסמת. אך המעגל המשורטט כאן לא יכול להיות ברור יותר. מי שחוסם בפני אור את ההזדמנות לאהבה היא אמו של רועי, נציגת "החברה המתוקנת", שלא מעוניינת בבת של זונה עבור בנה.

ידעיה אינה מגזימה כלל, אלא מאירה באור פלורסנטי את ירכתי הקיום הישראלי: עולם קר, קשוח, ונטול אהבה. אור עובדת בפרך בכדי לזכות באהבה מצד אמה. כשהיא לא מקבלת אותה, היא מוצאת אותה בזרועותיהם של נערים שונים. תוך כדי שהיא מנסה לגמול את אמה מהזנות, היא עצמה חולקת את גופה תמורת מעט תשומת לב חיובית. מכיוון שאמה איננה מסוגלת לספק לה מקור של כוח, היא שואבת לבסוף כוח מהמקור היחיד אותו היא מכירה: מין.

הסרט מעביר ביקורת חברתית באופן הכואב ביותר שייתכן. גם הגברים בסרט, הלקוחות ה"נצלנים" שמקיימים את מעגל הזנות, הם דמויות אנושיות, ועלובות בחולשותיהן. אין בסרט טובים ורעים, רק קורבנות של מציאות אכזרית. עוד לפני שהסרט "אור" סחט ממני את הפסוק "ברוך שלא עשני אישה", הוא גרם לי להרגיש נאלח על עצם היותי גבר. למעשה, "אור" כמעט גרם לי להתבייש בהשתייכותי הכפויה למין האנושי. אין אור בקצה המנהרה שיוצר הסרט. אין חרכים צרים לאוויר ואין פתח מוצא. יש רק תלולית חיים נמוכה ובלתי נגמרת, וחושך גדול. חוויית הצפייה כאן איננה חוויה מהנה, מפני ש"אור" לא מוכר כל סוג של אשליה. הוא מגיש מציאות מזוהמת ברמה המדויקת ביותר, ומחדיר אמת מחוספסת וקשה אל הנקבים העדינים ביותר בנשמה.