פאוור פאף פלופ

גם שיחת הטלפון הזו, כמו רוב שיחות הטלפון, החלה במילה "הלו". מעבר לקו היה העורך שלי. "אולי תכתוב משהו על הלייבל Gomma?" הוא הציע. "גו- מה?" שאלתי. "גומה - לייבל אלקטרוניקה גרמני שמתעסק עכשיו גם ב-pאנק-fאנק" הוא ענה, וגם הוסיף: "ל-מאנק, ההרכב של מקימי הלייבל, יצא עכשיו אלבום חדש, ויש בו קטע מגניב עם ג'יימס מרפי, ועוד אחד מצויין עם בובי קון. אהה, ותבדוק גם אוסף חדש בשם אנטי ניו יורק" (את זה אני לא זוכר שאמרתי – העורך). מעניין, חשבתי לעצמי, רק לפני שבועיים שמעתי במו אוזניי את מריו, הגיטריסט של !!! (צ'ק צ'ק צ'ק) טוען בתוקף שאין דבר כזה סצינת pאנק-fאנק בניו יורק, והנה נוחתת מתקפה מגרמניה, ואולי אף טובה יותר מהדבר המוכחש. חיכיתי שנייה, והשבתי בנונשלנטיות: "אין בעיה, אכתוב על זה". המשימה נמשכה יותר מיומיים וכללה פאנק מהול ברד-בול, דיסקו שמגיע היישר מ-"סטודיו 54" ומלוא החופן להקות מכל רחבי העולם, שהיו מתות לחיות באייטיז או מתו באותו עשור. לא חיכה לי בסוף פרס, אבל קפצו כמה מסקנות (וגם ג'ים ג'רמוש, ג'אן מישל באסקיאט ו-וינסנט גאלו, קפצו לבקר). להלן.

לפני שנספר לכם מה קורה באלבום החדש של Munk כדאי לשתף אתכם בהצעת חוק חדשה שחשבנו עליה. זה הולך בערך כך: "כל הרכב חדש שמעוניין לנגן pאנק שמיועד לרחבות, חייב לשתף את / או להתייעץ עם א. ריצ'ארד מרפי ב. טים גולדוורסת'י, כתנאי להוצאת אלבום". זקוקים להסברים? תקשיבו לאלבום החדש של סולווקס, ותראו כיצד הם הפכו לקטע אחד בלבד, ממשהו שנשמע כמו קווינז אוף דה סטון אייג' ללא הברק, לאלקטרואידים מזהב טהור. קחו את מה שקרה באלבום החדש של רדיו-4, כשמרפי וגולדוורסת'י השאירו את ידי הזהב ה-DFA-יות שלהם בבית. תקשיבו באלבום החדש של Munk להמנון הpאנק-fאנק "Kick Out The Chairs", עם ג'יימס מרפי וננסי וואנג, ותבינו. ושלא כמו אצל האחרים שהוזכרו, ל-Munk נשאר מספיק אוויר בשביל ארבע רצועות לפחות, גם אחרי שמרפי את ננסי עזבו את האולפן, ביניהן שיר אהבה דיסקואי שמוקדש לעיירת החוף האיטלקית פורטופינו, קטע אלקטרו ניו-וייבי, שמתחיל עם זמר שהפשיר לאחרונה מקרחון שנוצר בשנת 1982 וממשיך עם בחורה ששואלת מה אתם חושבים על הציצים שלה. שיתוף פעולה מעניין עם בובי קון שמצליח גם לרגש וגם להזיז את התחת, קטע סיום אווירתי עם לחן סיני וקטע אלקטרואידי שהמסר שלו הוא "נמאס לי מכל הדברים הקולים האלה". מה שנכון תמיד, למעט חריגים כמו ג'יימס מרפי ו-Munk. למה? כי את "Kick Out The Chairs" שלהם, היינו מוכנים לשמוע עד שינשרו לנו האוזניים.

מאנק, "Aperitivo" (יבוא, Gomma)

כפי שכבר הבנתם, DFA שהפיקו את הקודם של רדיו-4, נשארו הפעם בבית. כפי שכבר הבנתם, להקשיב לאלבום הזה יכול להיחשב כפשע כלפי הזמן שלכם. אם לא הבנתם עדיין מדוע, אז ככה - אם אנטוני רומאן, הסולן של רדיו-4 הניו-יורקים שר על כך שהמלחמה הקרה נפסקה בגלל רחבות הריקודים, הוא צריך לעבור מחדש את הקורס "כיצד לכתוב שירי מחאה, מבלי להישמע אידיוט". כי להקה שאין לה שום דבר חדש לומר, ומה שיש לה לא ממש מלהיב, צריכה לגנוז בדיוק כאלו אלבומים או להתפרק. כי כל המרכיבים דווקא נמצאים כאן - הקלאש, פאבליק אימג' לימיטד, הספיישלז, ראפצ'ר ואנרגיות בשפע, אבל האלבום הזה לא מתרומם. השירים לא משהו, ההפקה סטנדרטית וחד גונית, רוב הטקסטים בו מחאתיים אך שחוקים, ומלבד בערך שני קטעים, ובהם "Transmission", שמזכיר בפזמון שלו את "דיסקו 2000" של פאלפ, רק מחכים שהוא ייגמר. עכשיו, כשמבינים שבלי היחידה המיוחדת לטיפול נמרץ ביותר של צוות המפיקים DFA, מישהו צריך להחליף תחנה בטיונר.


רדיו-4, "Stealing Of A Nation" (הליקון)

אחרי "נו ניו-יורק", שסיכם בזמן אמת את ההתפוצצות (המוזיקלית) בעיר עד שנת 1978, ו-"יס ניו יורק" שסיכם את ההתרחשות לפני שנה (כולל תרומה מרדיו-4), מגיע כעת "אנטי ניו-יורק". הוא מגיע בחסות הלייבל הגרמני Gomma, ולמרות השם המיליטנטי שבחרו עבורו בגרמניה, הוא דווקא מפגין אהבה גדולה לסצינת האנדרגראונד הניו-יורקית מסוף הסבנטיז ותחילת האייטיז. ב"אנטי ניו-יורק" תוכלו למצוא לא מעט פנינים אבודות מאותן שנים כמו: "Launderette" של ויויאן גולדמן שהופק ביחד עם ג'וני ליידון. ”Love Attack” הpאנקי-fאנקי של קונק (הרכב שזכה לאחרונה להוצאה מחודשת) שמזכיר לנו, שכל מה שאנו שומעים היום היה קיים כבר קודם. "Drum Mode" האווירתי של גריי, הרכב שכלל בין היתר את האמן ז'אן-מישל באסקיאט ואת איש האשכולות וינסנט גאלו, קטע אלקטרו-ניו-וייבי מגניב בשם "Ike Yard" של הרכב בשם NCR, וקטע יפה מאת Del Byzanteens, הרכב שאולי לא שמעתם עליו מעולם, אבל אין סיכוי שאתם לא מכירים את הקלידן שלו - ג'ים ג'רמוש. אם נוסיף את העובדה שכמעט כל הקטעים זוכים כאן גם לביצועים חדשים, חלקם אפילו טובים מהמקוריים (למעט פאנקסטרונג שבקושי נגעו ב-"Ike Yard"), אנו מקבלים אוסף שאפילו המעטים שמחזיקים בתקליטים המקוריים ישמחו לרכוש, וחובבי הז'אנר פשוט חייבים להשיג.

אמנים שונים, “Anti NY” (יבוא, Gomma)

אין זה מפתיע שמישהו בלונדון הרים שוב את כפפת ה- pאנק fאנק. מאורע שהתרחש לראשונה כבר באייטיז, מייד אחרי שדרכו לראשונה באולפן חלק מההרכבים שמופיעים כעת באוסף "אנטי ניו-יורק" (ובקרוב יגיע גם האוסף המקביל "אנטי לונדון" בחסות סול ג'אז רקורדס). קצת מוזר לשמוע את ספקטרום ו"אנטי ניו-יורק" אחד אחרי השני, כי ספקטרום, הרכב ממזרח לונדון, מציג בפנינו בדיוק את אותה המוזיקה שהגיעה מניו יורק בתחילת אותו עשור ארור, רק באריזה נוצצת יותר. צריך להעריך את ההפקה המעניינת, את המקוריות, את הרוח האוונגרדית, ואת האלקטרוניקה המתוחכמת שמוצגים באלבום הזה - אם אתם מאלו שמעריכים כאלו דברים, כמובן. אם לא, ניתן להסתפק בדבר האמיתי. האמת, בכל מקרה המקור עדיף. נדמה לי זה שמדובר בחוק טבע.

ספקטרום, "Enter The... Spektrum" (יבוא, Non Stop)