וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

וושינגטון בוערת

20.9.2004 / 9:37

מיכל ויניק נכוותה מ"נקמה בוערת", השטותון החדש עם דנזל וושינגטון והסרט הכי גרוע שעולה על מסכינו הקיץ

מסתבר שביצירה קולנועית, בדיוק כמו בשאר תחומי החיים, אין דבר כזה הימורים בטוחים. לכאורה, לסרט "נקמה בוערת" היה כל מה שצריך כדי להצליח. במאי משובח ועתיר ניסיון, תסריטאי מעולה עם כמה שוברי קופות פרי עטו ושחקן ראשי עם אוסקר בשרוול. אבל רצון לחוד ותוצאה לחוד, כך מסתבר. כי "נקמה בוערת", על אף האנשים המוכשרים שיצרו אותו, הוא לעניות דעתי הסרט הכי גרוע שעלה על מסכי ישראל בקיץ הזה. במקום בעירה חמימה של אש התפלק למפיקי הסרט בלוק עצום של קרח יבש.

על פניו, הסיפור של "נקמה בוערת" (המבוסס על ספר מאת אי. ג'י. קווינל) לא חייב היה לגרור אחריו סרט לא טוב. הגיבור הוא סוכן סי. אי. איי. לשעבר בשם ג'ון קריסי (דנזל וושינגטון). קריסי הוא מחסל מן השורה ששרף את עצמו, ועל כן בפתיחת הסרט מצבו מאובחן כערירי, מדוכא ובעל בעיית שתייה שמשאירה אותו קרוב-קרוב לבקבוק הג'ק דניאלס שלו, ורחוק-רחוק ממשפחה, אהבה או אפילו עבודה. במצבו הרעוע הוא מגיע למקסיקו כדי לבקר חבר מהשירות (כריסטופר ווקן), בדיוק כאשר גל חטיפות ילדי עשירים מכה במדינה וכולם מחפשים שומרי ראש. החבר הטוב משכנע את קריסי המובטל והאבוד להפוך לשומר הראש של משפחת התעשיין סמואל ראמוס, ובעיקר של לופיטה ראמוס בת ה-9 (דקוטה פנינג), ג'וב שקריסי אמנם לא שש אליו אבל בהחלט יכול לחיות איתו, אם רק יצליח לחיות עם עצמו בשלום.

מקסיקני חריף

וכך, במהלך החלק הראשון של הסרט אנחנו מתוודעים לדמויותיהם של החייל לשעבר קריסי והילדה המקסימה פיטה. כמובן שבהתחלה הם מסתדרים כמו פולניה וסחוג, אבל אחר כך הוא נשבה בקסמיה הבלונדיניים (ויש להודות, המתוקים), מתאושש מדיכאונו, והם הופכים לחברים בלב ובנפש. החלק השני של הסרט, להבדיל אלפי הבדלות, הוא מסע רצחני בעקבות הרעים, הכולל באחד משיאיו תחיבת חומר-נפץ לאחוריו (!) של מקסיקני אחד, רע במיוחד. בואו נגיד ש"ספירה לאחור" מעולם לא תורגמה לשפת הקולנוע באופן כל כך מדויק.

דווקא משום שהסיפור טומן בחובו פוטנציאל לתסריט חזק, במיוחד כשהוא מופקד בידיו האמונות של התסריטאי בריאן הלגלנד ("סודות אל.איי", "תאורית הקשר", "פייבאק", "מיסטיק ריבר" ועוד), מפח הנפש גדול עוד יותר. כי התסריט לסרט הנורא הזה הוא פשוט, ואין לי מילים אחרות, זוועת עולם. אני רוצה לקוות שהלגלנד מיהר בכתיבה, או היה נתון במלחציים של שלושת המפיקים (מילצ'ן, סקוט ופוסטר), ואולי אפילו חטף שפעת במהלך העבודה, משום שהתוצאה רחוקה מלהתקרב לתסריטים הקודמים שהוא חתום עליהם. ואולי הכנופיה שהשתלטה על דיויד מאמט (וברוח הזמנים, "משבשי הוליווד"), מכה שנית. דמותו של קריסי, כמו שאר הדמויות, מצויירת ביד גסה ובחוסר תשומת לב, הדיאלוגים שבלוניים וצפויים מראש. אף פיסה של חדוות יצירה לא ניכרת בכתיבה של הלגלנד, והשטיקים התסריטאיים (למשל בובת הדובי האבודה) גורדו ככל הנראה מתחתיתה של מגירת הקלישאות החבוטות. רק דקוטה פנינג מאירה לעיתים את האפלה בשאריות התמימות הילדותית שעדיין מפכות בה (ותכף יצרפו לנהר הדביק שהותיר אחריו היילי ג'ואל אוסמונט).

ניגוד אינטרסים

עם תסריט כזה, לבמאי הענק טוני סקוט ("אויב המדינה", "משחקי ריגול", "רומן על אמת") לא נשארו סיכויים רבים להוציא תחת ידיו משהו ראוי, וכנראה שהוא עלה על העובדה המדכאת הזאת בשלב מוקדם יחסית, אחרת לא ברור מה הסיבה לכך שהוא וצלם המותחנים המנוסה פול קמרון, החליטו לבצע ניסוי בחקירת המדיום הקולנועי על חשבון הקהל. התוצאה היא מצגת שוטים קליפיים, עריכה תזזיתית ואקספרסיבית בכל חור אפשרי, ובעיקר הרגשה לא נעימה שמישהו שם מאד השתעשע בעוד אנחנו יושבים וסובלים במשך 146 דקות ארוכות תוך מלמול "אללה יסתור" אינטנסיבי. הפרט המפתיע, הוא שטוני סקוט הוא גם אחד ממפיקי הסרט, כלומר היה לו אינטרס ראשון במעלה לביים משהו סוחף שיגרוף אחריו צופים לאולמות ומרשרשים לכיסיו.

האחרון, והכי חביב בסדרת האומנים שאמורים היו להבטיח את הצלחתו של הסרט הוא דנזל וושינגטון, בעליהם החוקי של פסלון אוסקר ופרצוף יפה ("תיק שקנאי", "אספן העצמות", "יום אימונים מסוכן"). מר וושינגטון, חמוד ככל שיהיה, אף פעם לא ממש עשה לי את זה, אבל מכיוון שאני כנראה בדעת מיעוט ובעיקר כי באמת לא היה לו מה לעשות עם האדמה החרוכה שהשאיר התסריט של הלגלנד - יוצא זכאי. ובכל זאת, ללהק את פרצופו הכל-אמריקני-החביב של וושינגטון לסרט העונה לשם "נקמה בוערת" (ובמקור "Man On Fire”), הוא הימור על יכולות של שחקן להפוך את עורו, מה שבמקרה הזה התגלה ככישלון קולוסאלי. מצד שלישי, יש לי תחושה שגם סמואל ל. ג'קסון לא היה מצליח להציל אפילו אוד אחד קטן מהמדורה הקפואה הזאת.

קרח או אש, מה שברור הוא שגם אם הצליח להרוויח כמה מעות על ההפקה הזאת, טוני סקוט לא הולך לשים את "נקמה בוערת" בחזית תיק העבודות שלו, וגם לא מתכוון להשוויץ בו לנכדים. אם הוא כן ינסה לעשות זאת, הוא לבטח ייתקל בעיניהם המתחננות: "סבא, בבקשה-בבקשה, אולי בכל זאת אפשר את 'משחקי ריגול' עוד פעם?".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully