העולם כבר מזמן הפך למגרש המשחקים שלנו, רק תשאלו את בן לאדן. כמעט לכל אחד יש זיכרונות מהפעם הראשונה שקשקש בטוש על תחנת האוטובוס או ריסס גרפיטי על קירות בנייני העיר שמסביב. בתחילת שנות ה-90 היה ה"קיר" מוסד בחיי. הקיר (שהיה בעצם מעין מחיצת קרטון ליד הקופות של מה שהיום הוא קולנוע לב בדיזינגוף סנטר) הפך לנקודת מפגש פופולרית ולכן גם נאלץ לסבול את כל הגיגינו באותה תקופה. עד כמה שזכור לי, המחשבות התרכזו בעיקר בפרל ג'אם ובמותו בטרם עת של קורט קוביין. אינספור שומרים ניסו לגרש אותנו, אבל אף אחד לא הצליח להרוס לנו את דרך התקשורת המיידית ביותר של התקופה הקדם-סלולרית. אז אולי קשה לומר שיצרנו שם אמנות לשמה, אבל הצלחנו ליצור מעין קהילה מתוסבכת כמו שרק טינאייג'רים יודעים להיות. אבל מי שלא רואה את הקשר בין תסביכים להקמת חברה מתכחש לחלקו במדינת ישראל.
כמו בכל פעולה ויצירה, חומרי הגלם משפיעים על אופי ואופן היצירה. הקירות, המדרכות ואינספור האפשרויות שמציע החלל האורבני אינן יוצאות דופן. היצירה בחלל האורבני חשופה לכל דכפין שייתי ויפסח, ומכאן סוד קסמה וכוחה. היא יוצרת תקשורת מיידית בין מעביר המסר לצופה. כמו שלט חוצות, אבל בלי התקציב השמן. בביצה המהבילה שהיא תל-אביב, אפשר למצוא פיגועי אמנות אורבניים כאלה ואחרים תחת כל פנס רחוב צהבהב. המיידיות המפתה שבהעברת המסר, מספקת זרם בלתי נדלה של מידע שמועבר דרך הקירות. רק לצאת החוצה ולהסתכל.
רומנטיקה של פיקסלים
כשמיכל ויוחאי היו בשנת לימודיהם השנייה בבצלאל הם החלו בפרויקט שאיפשר לאזרחים תמימים לקרוא את העיר בצורה קצת אחרת. הם רצו להשתלב בתוכה, לקחת בה חלק ולהשפיע עליה. אחרי כמה ניסיונות, נפל הפור על השלטים הנושאים את שמות הרחובות, הסמן האורבני המאפיין כל עיר. הם ראו בשלטים את הלב שמוביל את העיר, לב שמאפשר את קריאתה לאורכה ולרוחבה. הגריד העירוני. הם החליטו להתערב להוסיף ללבה של העיר שכבה נוספת למטרות פאן. ליצור קריאה פחות פוליטית וכועסת, ואם אפשר, גם להעלות חיוך על פני העוברים והשבים.
באישון ליל, חמושים בשרפרף, אימג'ים שהודפסו על מדבקות שקופות וערכת תלייה, הם יצאו לרחובות ירושלים והדביקו בתוך שלושים שלטים תמימים את המדבקות. בירושלים הפרויקט לא האריך ימים. העירייה הורידה את כל המדבקות מהשלטים, כולן חוץ מאחת שנותרה בפינת רחוב חשוכה. תל אביב היא עיר שכנראה מתאימה יותר באופייה לפרויקט ואכן השידוך הצליח לשמחתם של כל המעורבים. פרויקט המדבקות התגבש יותר מבחינה טכנית והאריך ימים בבירה של גוש דן. המעבר מעיר לעיר השפיע גם על היקף הפרויקט ועל הנושאים שבמרכזו.
לפני כשנתיים וחצי נתקלנו לראשונה באימג'ים הגדולים והמפוקסלים שביצבצו אל מעבר לשלטי הרחובות הלבנים. הקסם היה רב. לפתע הופשטו השלטים מעייפותם המוכרת והפכו לקופסאות אור. התלייה עצמה, אגב, נעשית על ידי פירוק הברגת קופסת האור, ניקוי הפרספקס הפנימי והדבקת המדבקה.
גם הפעם הורידה העירייה את רוב המדבקות, אבל התגובות מהקהל היו שונות לגמרי. אנשים קבעו להיפגש מתחת לשלט התנין, נהגי מוניות מצאו דרך חדשה לזכור רחובות ולרגע נוצרה כאן רומנטיקה של פיקסלים. אמנות הרחוב שלהם הופקעה (מרצון) מתחומי היצירה האישית והפכה לכזו הנוגעת בחיי היומיום של כולם. החיוך בו קיבלו תושבי העיר את השלטים והדרך בה הפכו אותם לחלק מחייהם, הפכה את היצירה האישית לפעילות קבוצתית עצומה וסוחפת. גם חוסר הרצון של שני היוצרים להיחשף מנטרל את גורם המגלומניה - שמוביל כידוע, יצירות אמנות רבות כל כך - ומשאיר את האמנות נקייה מאגו בולט ושייכת לכלל הציבור.
לבבות במחתרת
בסבב השני של הפרויקט, שנערך לפני שנה, הם שתלו אנשים קטנים בתוך השלטים. הפעם הם יצאו למסע באווירת סיירת מטכ"ל ושלחו שישה צוותים שהחדירו במשך לילה אחד עשרות מדבקות לתוך שלטים באזורים שונים. גם הפעם העירייה ניסתה להיפטר מהמיטרד הדביק, אך כשלה בניסיונה להכניע את הנגע האמנותי. על פי הספירה האחרונה של יוחאי, יש נכון להיום, כ-300 מדבקות ברחבי העיר.
הסבב האחרון יצא לדרכו לפני כשבוע וחצי, והפעם באווירת לבבות. אם אתם מאוהבים, זה הזמן להרים את הראש ולהרגיש שהעולם אוהב יחד איתכם. אם לא, אתם מוזמנים להקיא על המשפט הקודם. אנשי חנות הבגדים "המחתרת" ראו לנכון להצטרף לחגיגה והתכתבו עם הנושא על הקיר החיצוני של חנותם. לב ענק וכמעט מפוקסל צויר לפתע על הקיר שמארח מפעם בפעם יצירות שונות. ההתכתבות הנוכחית מוסיפה עוד שכבה של יצירה משותפת ועצמאית לגריד העירוני.