"אני נכנסת למעלית"

אפצח במונולוג: אינני מבקר קולנוע. לא מקצועי, בכל מקרה. כתבתי ביקורת קולנוע אחת בכל חיי, וגם אחריה יאיר רווה הנערץ צעק עלי ברחוב. אז למה בכל זאת אני הוא זה שנבחר לבקר את סרטו החדש של הבמאי דייויד אר. אליס, "סלולר"? כי לי אין. סלולרי. בחיי, זה אני. הפושע, הפרימיטיבי, התמים, עוכר הציונות והרוח האמריקאית – אני המוהיקני האחרון, שאפילו באגדות ההזויות ביותר לא מספרים עליו – אני האחרון שנותר ללא נייד. האמת היא שאני יודע על עוד מספר מצומצם של בני שבטי נטולי המכשיר, אבל לא יצא לי להכיר אף אחד מהם. אולי כי אין לנו מכשיר לתקשר באמצעותו. לא, אני לא יודע איך להוריד רינגטונים, אין לי דיבורית, ותשאלו את כל מכרי: לפעמים אני שואל איפה לוחצים על ה-SEND. ולמה אני כזה? כי לא בא לי לסרטן את עצמי, כי גם ככה שיחות ביתיות לסלולרים גוררות מיסים מופקעים, וכי מי שמחפש אותי תמיד מוצא, ותעזבו אותי בשקט.

כעת לסרט - בתחילתו נחטפת קים בסינג'ר ומובלת לחדר מבודד. הרע הראשי מנפץ את הטלפון שבחדר, אבל היא, בתושיה רבה, מחברת כמה חוטים ובטעות מצלצלת לסלולרי של רייאן. השניים לא מכירים, אך הוא משתכנע, שהיא נמצאת בסכנת מוות ויוצא למסע אקשן מרהיב להצלתה. "איך אדע איך הוא נראה" אומר באד גאי 1 לבאד גאי 2, בעודו מחפש את רייאן. "הוא זה עם הנייד, אידיוט" עונה 2. "אבל לכולם יש נייד" אומר 1, ומביט בקהל של חתיכים וחתיכות בבגדי ים, כולם, כמובן, מדברים בטלפונים ניידים. כן, אולי זו אבולוציה. לא מן הנמנע שלבסוף החזק ישרוד, והסלולריים ימחקו מהעולם את הטלפונים הביתיים והציבוריים.

"סלולר" הוא כמעט סרט חשוב, ולא לטובה, מאחר וגם הוא למעשה התפתחות קולנועית אבולוציונית. בראשית ברא האדם את הקולנוע. הפרסומות והבקרובים שלפני הסרט בכלל לא היו חלק מההזיה הקסומה. אבל "סלולר" אינו אפילו סרט עם פרסומת סמויה מהזן הגס והבוטה, כמו למשל זו לנעליים ולמערכת הסטריאו של וויל סמית' ב"אני רובוט". "סלולר" הוא פיצ'ר הפרסומת הגדול בהיסטוריה. ייתכן שבתוספות המיוחדות, שיגיעו עם הדי.וי.די, נוכל לראות את תסריט הריאליטי הבא : מנכ"ל נוקיה, או כנראה- אחד מסגניו הנמרצים, נפגש עם בכירי יועציו לתדמית ופרסום. "יש לנו דגם סלולרי חדש, ואני רוצה את הפרסומת הכי היסטרית בעולם, משהו שיחרוג מכל מה שהכרנו". "יש לי, בוס", מבריק אחד מהם – "מה עם במקום תשדיר קצר, נביא אותה בפרסומת באורך מלא- של סרט?". אח, גאוני. לא, באמת. דמיינו לעצכם מה יקרה כשתיכנסו לאולם ותראו רק פרסומות. תתבאסו, לא? אבל מה אם תוכלו לראות אותן ורק אותן, אבל מלוות בתחושת הסיפוק, ההנאה והקתרזיס הקולנועיים הקלאסיים? כמו כמוסות מזון לאסטרונאוטים.

הגיבור הגדול של "סלולר" אינו בשר ודם, אלא הדגם החדש והכוסון של נוקיה. המצלמה שוזפת אותו בקלוז-אפים עם דגש על הלוגו, היא מאוהבת בו. ככל שמתקדמת העלילה האינטנסיבית, ממשיך כריס אוונס (רייאן) למנות את מעלותיו ונפלאותיו של הדגם. "היי", הוא אומר לרשע, "אתה ידעת שהפלאפון שלי יכול להראות את חמישים המספרים האחרונים שחייגו אליו,הא?". וואו, נוק אאוט לאוייב. ואל תשאלו על איכות תמונת הוידאו, והאופציות הגלומות בה. ומה עם איכות הסאונד? בסינג'ר מחייגת אליו מטלפון ביתי מצ'וקמק ושבור, אבל אוואנס שומע אותה כאילו עברה עריכה דיגיטלית.

למרות בכירותו של הנייד הזעיר גם אוונס משחק תפקיד בסרט. הוא חמוד, נראה טוב, ומייצג - עם הג'יפ, השיער, החברים והבגדים שלו - אמריקאיות קולית צעירה וכריזמטית. מה שנקרא בשפת הקופירייטרים : לייפסטייל. ברור שהוא הדמות שמחזיקה את הסלולרי המרכזי של הסרט, ושיודעת לתפעל אותו היטב. הפלאפון נותן לו את הדרייב להיות בחור פשוט ומגניב מחד, וגיבור פעולה ללא חת מאידך. אתם יודעים – כמו שקוקה-קולה הופכת אתכם לרזים יותר וצעירים יותר משלוק לשלוק.

טקטיקת השיווק החזקה ביותר של הסרט, בנויה על הפחדה. בתחילתו בייסינג'ר חיה חיים פסטורליים ויפים. חבורת גברים אכזרית פורצת לביתה וחוטפת אותה, ולאחר מכן את בנה. לא חבל? מאותו רגע מנקר מוסר ההשכל של הסרט ללא הרף: אם רק היה לה סלולרי! אם רק היה לה סלולרי, כל זה היה נמנע! כל האלימות, אי הנעימות, הדמעות, האימה, הו האימה. אבל לא, היא הייתה חייבת לחיות את החיים הנחמדים שלה בלי דאגות ובלי סלולרי, ועכשיו תראו מה קרה. "אם היא תנתק את השיחה- היא תמות" היא הסיסמה על מודעות הסרט. הפחדה או לא? סלולרי זה כבר לא מותרות. זה עניין של חיים או מוות, חברים.

הבה לא נצטדק יתר על המידה. "סלולר", על כל הציניות הפרסומאית-תאגידית שבו, הוא דווקא סרט כיפי. כמו שרק הפרסומת הכי גדולה בהיסטוריה יכולה להיראות, הוא נראה וזורם מצויין. מין שילוב של "מת לחיות", עונה שלמה של "24" בשעה וחצי וגם קצת "בדרך למטה". אוואנס יותר מחביב, ג'ייסון סטאטהם (סנאץ', לוק סטוק וכו') הוא הנבל הכי מניאק שיש, ווויליאם אייץ' מייסי משחק את אותו תפקיד חנוני ומקסים כהרגלו ואיך לא, גונב את ההצגה. הפעולה וההרפתקאות לא עוצרות לשניה, ועל סאקרים של שטויות כאלה, כמוני, זה עובד. מה שרק מחדד את התחושה שאיזה ראש תאגיד יושב מעל צוות תסריטאים וחושב שאתם ממש, אבל ממש רפי שכל.