ילדים רעים

קול קית ועמיתו לז'אנר ויקטור ווהן הוציאו לאחרונה אלבומים חדשים. קול קית ו-ויקטור ווהן הם שמות של פרסונות אמנותיות של שני אנשים שונים: קית ת'ורנטון ודניאל דומיל. להלן תקציר:

קית תורנטון נולד לפני כמעט ארבעים שנה בניו-יורק, ומאז ועד ימינו הוא מתפצל לפרסונות אמנותיות שונות. המיתוס על קית כולל בריאות נפשית מעורערת ואשפוזים תכופים, אבל קית אומר שהוא אמר את זה סתם: "...כולם רצו שאני אשחק אותה אנדרגראונד ואצא מאיזה חור, שאני אציץ מגג של איזה בניין, שאני אסתכל החוצה מבעד לתריסים, שאני אסע עם חליפת חלל במכוניות עם חלונות כהים...אבל בחיים לא עשיתי את זה."

באותו צד של העיר ובערך באותה תקופה דניאל דומיל התחיל את הפעילות המוזיקלית שלו. דומיל, הידוע יותר כיום בתור MF Doom, מחזיק גם הוא ברפטואר מכובד של דמויות, אחת מהן היא ויקטור ווהן. ההבדל בין קית לדומיל הוא גדול: קית הורג את הדמויות שלו, דום נותן להן לחיות והן נותנות הופעות אורח באלבומים שונים ומלכלכות אחת על השנייה. או כמו שדום אומר על ויקטור ווהן באחד השירים באלבום החדש: "ויק הוא אם.סי צעיר אבל בן זונה".

מבט קצר על הביוגרפיה של שני המוזיקאים מראה דמיון רב. כמובן שיש גם הבדלים, קית היה יותר גדול בשנות התשעים (דר' אוקטגון, בלאק אלביס), ואילו דומיל פורה מאד בשנים האחרונות ומוציא בממוצע שניים וחצי אלבומים לשנה. "Doper Skiller", הדואט המיוחל של השניים מופיע באלבום החדש של ויקטור ווהן, השני במספרו, והוא נטול אכזבות. זה אחד השירים הכי מעיפים בתולדות הז'אנר, שטוזה לפנים וסמטוחה של אולד-סקול היפ-הופ, טימבלנד ופבליק אנמי, כאילו שני אדריכלי ריאליטי טי.וי שתו יותר מדי, התחילו לריב ויצאו לסיבוב עם כרטיסי האשראי.

ולאלבומים עצמם – "הנבל הנקמני" הוא אלבום קצר. שלושים ומשהו דקות. כמעט EP. מהבחינה הזו VV2 הוא מעט מאכזב, מפני שהקודם היה גם יצירת מופת וגם בממדים של אפוס. הפעם יש פחות חומר, ו-ווהן שגם ככה הוא דמות שעסוקה בעיקר בעצמה, כמעט ולא מדבר על דבר חוץ מעל ייסורי נפשו. עם מילות פתיחה כמו "תצרוב את הדיסק מחבר, אל תוציא על זה כסף, עשיתי את זה בשביל המקדמה, מה שיצא בסוף לא שווה את זה" ווהן לא מבזבז רגע.

הברבורים של ווהן נעזרים בסמפולים אקסצנטרים וקטועים, ויחד עם ביטים מעולים הם מייצרים סאונד שהוא כיפי לא פחות מאשר ספייסד-אאוט, וגם יש בו שיר אחד ששווה הכל. סך הכל זה אלבום היפ-הופ מעולה, גם אם הוא לא האלבום הטוב ביותר של דומיל ב-2004. צרכנים מושבעים של MF Doom יוכלו לשמוע אותו בקרוב מתארח באלבום החדש של דה לה סול.

"נהגי משאיות דיזל" הוא שיתוף פעולה שלישי במספר בין קול קית לקאטמאסטה קורט. קית וקורט נהנים לעבוד ביחד, רואים את זה בצילומים ושומעים את זה במוזיקה. אחרי כמה אלבומים לא טובים, קית חוזר קצת לעצמו. אם נוצרו ביניכם ובינו בעיות אמון, שימו את "Taking It Back" ותתנו לעצמכם כמה רגעים לבדוק מה קורה. קורט עצמו גם מאד משוחרר פה, והוא מוציא החוצה לכמה טיולים קצרים את הדמות החביבה שלו, The Funky Redneck. קית מדבר פה על הפרעות נפשיות ועל בחורות: "אני אוהב אותך ננסי, לא רוצה להתווכח איתך יותר, רוצה להישאר בבית ולהיות גבר טוב", מחקה את אנדרה 3000 ומעביר ביקורת קשה על התעשייה ועל כנות "M-A-N-E זה מיין, ואל תשכחו את זה, F-A-M-E זה פיים, ואני אשיג את זה, G-A-M-E זה גיים, מאז שזה התחיל הייתי בפנים, M-A-N-E זה מיין, כמו שהתחלתי ככה אני אגמור".

לקית אף פעם לא הייתה בושה והוא ממשיך לדבר כאן על הכל. אמנם שם מפוצץ כמו 'נהגי משאיות דיזל' מעורר ציפיות באזור של הקונספט, אבל קית עושה את זה רגוע, כמו שצריך כשיש מאחוריך קריירה של עשרים שנה.

קול קית וקאטמאסטה קורט, "Diesel Truckers" (יבוא, Dmaft)
ויקטור ווהן, "VV2 Venomous Villain" (יבוא, Insomniac)

בניגוד גמור לשניים מלמעלה, המוזיקה של די.ג'יי קראש הרבה יותר ישירה והקריירה שלו היא קריירה של התפתחות. קראש התחיל לעבוד באמצע שנות השמונים ביפן - קנייה ווסט, למשל, היה אז בערך בן ארבע. "Jaku" הוא אלבום האולפן העשירי של קראש, ומבחינת כמות אורחים ומשתתפים הוא הצנוע ביותר, עם מעט אם.סיז (מיסטר ליף, אייסופ רוק) קצת פטיפונים (טאצוקי) ומוזיקאים יפנים מסורתיים. האג'נדה הנוכחית של קראש מורכבת מאולד-סקול-ריספקט ומסורתיות יפנית, שני מרכיבים דומיננטים ומוגדרים היטב. מעל כל זה, לקראש יש רומן ארוך עם כח ועם שקט, ולראייה, שמו של האלבום לקוח מהפילוסופיה של התה. בקירוב משוער, המונח עצמו, ג'אקו (מיתרגם למשהו כמו רוגע) הוא זה שלא ניתן ללמוד אותו, בניגוד לשאר המרכיבים בפילוסופיה של התה שאפשר להתאמן עליהם: ההרמוניה, הטוהר והכבוד.

אמנם אין לי ולו מקצת מעולם המושגים שקראש מדבר עליו, אבל פתיחת האלבום, שני הקטעים הראשונים, יצליחו להעביר אתכם דרך מסננת רעש. הביטים של קראש עובדים בשביל לנקות, לא בשביל להעביר אתכם לעולם אחר, חס וחלילה, אלא בשביל לעזור לכם להקשיב למוזיקה בזמן שבו היא קורית. קראש הוא לא רוחני, כמו שקלאודד הם רוחניים, הוא לא פונה אל מעבר, אלא לעכשיו, וכך הוא נשאר נאמן למנטליות מאד מטריאליסטית ומאד היפ-הופ. דווקא בקטעים עם האם.סי'ז האורחים, רב-התרבותיות נופלת, והמוזיקה הופכת לכבדה ומנותקת. קראש עובד מצויין עם הרבה חלילים ומנגינות יפניות, אבל כשהוא מנסה לעשות אותו דבר עם פסנתרים וכלי מיתר מערביים, זה יוצא מעפן. זה אלבום שחלקיו גדולים מהשלם, או במלים יותר פשוטות - יש פה קטעים מעולים אבל זה לא האלבום הכי טוב שלו. סך הכל קראש עשה זאת בעבר מבלי להיתקע בתוך היומרנות של עצמו ותוכלו לבדוק את זה באלבום מופת כמו "זן".

די.ג'יי קראש, "Jaku" (יבוא, Red Ink)