וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מצלמה שלוש / נפלה על הראש

21.9.2004 / 15:41

מעוז דגני היה בערב היפ-הופ ציוני בבארבי שצולם עבור ערוץ רוממה, וחזר מדוכדך. רק פישי הגדיל לעשות

לערוץ רוממה היה רעיון מטריף: בואו נעשה משהו עם מוזיקה של נוער, נביא כמה שאפות - יהיה בזבוז של זמן, כמו שהצעירים היום אוהבים להגיד. בפועל, ערב ההיפ-הופ הישראלי שהם ארגנו בבארבי, היה אירוע מדליק כמו התכנית של יהורם גאון וקוהרנטי כמו דיון בניהול דוד ויצטום. אין ספק שמישהו שם קרא על ארבעת האלמנטים (פחות או יותר) של ההיפ-הופ: חוץ מעשרה הרכבי ראפ היו גם כמה דיג'ייניקים, רקדנים כאלה שמסתובבים על הגב והולכים אחורה ממש כמו מייקל ג'קסון, והשוס המשגע – חברה'לך שעושים עם השפתיים בדיוק כמו פטיפונים (גרפיטי לא מצטלם טוב). על ההנחייה הופקדה בקי גריפין המקורית, הלא היא עדן הראל (מספרים שהיא הייתה בטלוויזיה בחוץ לארץ!).

האלמנט העיקרי שבלט בהיעדרו, היה דווקא מה שכל ראפר מתחיל מתגאה בו – פלואו. כל הרכב עלה לשיר וחצי, כשבין לבין עצרו הכל בשביל לתת לעדן לראיין את המופיעים. כל פעם שסוליקו קרו, שהופקדו על הפטיפונים, קיבלו אישור לנגן שיר, הם נקטעו מיד על ידי ההפקה או התבקשו להוריד את הווליום כדי לאפשר לערב להמשיך לזרום, אם אפשר לקרוא לזה ככה. תוסיפו לזה את התקלות הטכניות שגרמו לסאבלימינל והצילייה שלו לעלות שלוש פעמים לבמה – עוד פעם מצלמה 3 לא עובדת? – ותקבלו ערב מגמגם שלא מצליח להמריא. כנראה שהקהל הפוטנציאלי של הערב הריח את זה מראש ולכן נמנע להגיע לאירוע, וכך יצא שרוב הצופים היו המופיעים עצמם (עמדתי בין ביגי לשורטי!) או פונקציונרים אחרים מסצינת ההיפ-הופ. לאן הלכו ערבי החישגוזים הצפופים של נעוריי?

לא מזיז ת'תחת

בינתיים על הבמה, כלא 6 מנסים לעשות מסיבה. בצדדים, שתי ילדות רוקדות צמוד, מסובבות את הישבן כמו בקליפ של סנופ. אין גאלות, כשאני הייתי בכיתה ו' הבנות לא ידעו לזוז ככה. כן, הילדות האלה מכירות את כל התנועות, אבל לא מה שעומד מאחוריהן; הן יודעות אולי לפתות גבר (טוב, לפתות פדופיל), אבל לא מה לעשות איתו. לי הם נראו יותר מכל כמו רוב הראפרים שעלו לבמה – הם למדו את שפת ההיפ-הופ, אבל הם עוד לא יודעים מה לעשות איתה. לרובם יש מיומנויות מיקרופון טובות (כבוד למסיקה ודנידין), הם מחליפים פראזות בקצב (כלא 6 בביסטי-בויזית שוטפת), לחלקם (למשל אילן בבילון) יש קול מרשים והשורות אפילו מתחרזות, אבל הטקסטים משמימים. לא שאני מצפה לשירת רחל בהיפ-הופ שלי, אבל כשדרה או ג'יי-זי שרים על ביצ'ז ומסיבות הם עושים את זה בחן, ולא בעילגות שמאפיינת את מה שנקרא היפ האפ ציוני, yo.

המדבר התפשט גם לביטים, שהופקו בהרבה מקצועיות אבל עם מעט מאוד נשמה. הסאונדים הם תוצר מחשב קר ויבש, שלא נותן גב לראפרים שרוכבים עליו, וגם לא ממש מזיז את התחת. רוב ההרכבים הופיעו עם קוף ("תעשו כבוד לדיג'יי שלנו!") שלבש אזניות ולחץ על כפתור הפליי בקומפקט דיסק. אני אומר, אם אתה כבר עומד על הבמה, אז תקנה איזה תקליט "Battle Breaks Vol. 78" ותתבל את הסאונד בכמה סקרצ'ים. הבודדים שעלו לבמה עם כלים חיים (הדג נחש, מומי לוי ו-MC שירי) הצליחו להפיח אויר חם בסאונד, ואני נשמתי בהקלה עם כל מכת סנייר שהדהדה במועדון.

מי שהציל את הערב, ואת הקארמה המג'וייפת של הביקורת הזאת, היה פישי הגדול. אני לא יודע למה דווקא "פישי", אבל אין ספק שהוא ראוי לשם המשפחה שלו. הוא פתח את החלק שלו עם סיפור חייו קורע הלב – הייתי ילד צפוני, ידה ידה ידה, הראפ הציל את חיי – ואחרי שהצחיק אותנו קצת התחיל לתת בראש. לא צריך להיות תיאולוג כדי להבין שאין לילד אלוהים – הוא שר, מסתובב בקהל, עוצר, מספר סיפור, מציג את המורה שלו (גבר במיטב שנותיו בשם דדי ג'י, שאוכל את המיקרופון לארוחת בוקר). אבל הוא בעיקר ראפר טוב, עם קול חזק, פלואו מנענע ישבנים וטקסטים עגולים ומלאי הומור. שנאמר, אללה יסתור.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully