החובבים

שני ספרים שמלאים בתיאורי סקס ומחרמנים בערך כמו דליה איציק ביום שהפן שלה התקלקל. אפילו כמו ביום שהפן שלה עובד. או במילים אחרות "מה עשיתי בחופש הגדול + חתולי המזח" ו"אגם גדול – דגים קטנים" - אלו התלושים לחג של הוצאת סיטרא אחרא. כנראה שהקדימו שם השנה את האסיף, מיהרו לארוז את האלומות עוד לפני סוכות ולהפיץ את הבשורה, בתקווה שעטיפות חג מרשרשות רבות ככל האפשר ילטפו את ספריהם הקטנטנים. חבל שאף אחד לא התיישב לקרוא את הספרים האלה מהתחלה עד הסוף, ואז אולי הם היו מחכים לפסח.

ג'ו שרמן, ברומן האוטוביוגרפי "אגם גדול – דגים קטנים", מספר על חייו בהוליווד הסליזית של שנות השמונים. סיפור על ישראלי שמגיע לעיר בתקווה לזכות באוסקר ומוצא את עצמו מקבל מציצות על סטים של סרטים פורנוגרפיים. בהתחלה כעורך ועוזר צלם ומהר מאוד בתור במאי ומפיק נחשבים בתעשייה הכחולה. עם ההצלחות באות הבחורות, האלכוהול והנפילה לסמים. חיפשתי בקומוניקט ולא מצאתי את הלוגו של משרד החינוך, אז כנראה שכל זה באמת קרה.

בחורות בשלות, מנותחות ומגולחות למשעי, ילדות מסוממות בנות 17 שיעשו הכל כדי להצליח, כוכבות פורנו מנוסות וזונות של המעמד העליון. כולן עברו מעל ומתחת לשרמן, עם חלקן הוא גם עישן סמים. אחר כך הם הזריקו ביחד, ובסוף הוא נשאר להזריק לבד והקורא נשאר עם כלום. שום גירוי, אפילו לא טיפה. שום דבר שקשור לסקס לא נוזל מהדפים. שום התרגשות, שום התעלות, שום רצון להמשיך לקרוא. אם שרמן היה לומד פיזיקה של הקוואנטים ומספר על הלילות בהם ישב על הגג והסתכל על השמיים מחפש כוכבים, זה לא היה מצליח להיות משעמם יותר. אבל זה כנראה המוטו כפי שמתברר מהספר השני.

ב"חתולי המזח" מספר אורי יואלי על בעל בית קפה חרמן בחוף ימה של תל אביב, על גבול יפו. בית קפה קטן עם מלצרית אחת קטנה. והרי ידוע שמלצרית מהורהרת בגופיה לבנה, שמגישה חצי גולדסטאר במערכה ראשונה, נכנסת למיטה במערכה שלישית. באותה מידה של שוויון נפש יכלנו לקרוא על תהליך זיקוק הבירה במפעלי טמפו, ואיך שני סבלים שמנים עם חריץ בתחת מגלגלים את החביות מפס הייצור למשאיות. גרררררר, מיד צץ לו חשק להמשיך ולקרוא. רק צריך להוציא את היד מהתחתונים בשביל להפוך דף.

או בשביל לנגב את הדמעות ולבדוק שהלולאה מחוברת מספיק חזק למנורה, ואז להתאמן בלבעוט בכיסא עם הרגל. אווירת התוגה והדיכאון שהסיפור של יואלי מפיץ, תחושת הריקנות העמוקה שהקורא חוטף בפרצוף מהכישלון שמנסה לנהל בית קפה, ומהמלצרית חובבת החתולים אך שונאת החיים, כל כך חזקה, עד שאתה שואל את עצמך "כמה, כמה אפשר לקרוא טקסטים רעים על צעירים תל אביבים מדוכאים שמחפשים את עצמם. ולמה בכלל, למה לקרוא את זה אם אני יכול להיות אחד מהם, לכתוב על זה ועוד לקבל ספרים בחינם?"

אם עובר בראשכם המשפט "מה יש לו? מה הוא מחפש להתחרמן כל הזמן?". אז אני מתנדב להסביר. אם הספר נסב סביב סקס, אני לא מוכן לוותר לסופר. גם ככה לשניהם ויתרתי על העלילה. אצל יואלי הסיפור כנראה לקוח מהמחברת "הסיפורים הסודיים שלי", שהוא כתב בכיתה ט' (וזו לא השערה מופרכת. הסיפור השני בספר, "מה עשיתי בחופש הגדול" הוא פנקס שכותב מורה מזדקן שצופה על צעירים וצעירות יושבים בפאב באלנבי. נחשו לבד מה הוא רוצה לעשות עם הצעירות), ואילו שרמן הצליח להרכיב עלילה שבלונית, שנראית כאילו היא לקוחה מספר ההדרכה "איך לשכנע ישראלים לא להגר לאמריקה 74'-75'", בהוצאת משרד החוץ.

החלטורה של שרמן כל כך גדולה, שעד לאמצע הספר הקורא בכלל לא יודע איך קוראים לגיבור, ולא כי המספר ניסה להסתיר את זה, או חשב שזה אמצעי ספרותי גאוני. סתם כי הוא שכח או שהפסקה הזו עפה באיזו לחיצת עכבר מוטעית. ובדיוק בנקודה בה תוהה הקורא במי מדובר, מתחוור כי העלילה עוסקת בבחורצ'יק בשם ריצ'רד. כשההכרה הזו מחלחלת מופיעות עוד לפחות 3 דמויות, שמסובבות אחורה את הראש כשמכריזים "ריצ'רד". לכך יש להוסיף את ההבטחה "הוא עוד ישמע ממנו", שמופיעה בסוף הפרק שמציג את סוחר הסמים האכזר אך בעל המשפחה - הבטחה שלא ממומשת יש לציין.

באותה רוח מתקיימות בספר גם ההפלגות הלא ברורות על כנפי הליריקה דוגמת "כעבור שנים, בירושלים, הוא נזכר בערגה ביום הזה". מיותר לציין שבאותו יום ענוג לא קרה דבר ששווה לערוג אליו. אלא אם כן ריצ'רד שוב עורג לזיון שבלוני, בו מילת התואר היחידה היא "מחשמלת". כן בנות, "מחשמלת". זו ההרגשה היחידה שאתן חשות בזמן אורגזמה. שתדעו.

מילא לא לערוך או לעשות הגהה על טור ספרות מצ'וקמק באינטרנט, אבל על ספר? רבאק, אין שום כבוד? את הספרים ערכה אותה עורכת לשונית, את העטיפות עיצב אותו מעצב, וכנראה שניהם שכחו מהו הדבר החמקמק הזה המכונה "עניין".

*"מה עשיתי בחופש הגדול + חתולי המזח" / אורי יואלי
* "אגם גדול – דגים קטנים" / ג'ו שרמן
הוצאת סיטרא אחרא