בנוגע להנרי

באופן עקרוני, דיפלומט טוב הוא מי שיודע כיצד לדבר מבלי לומר. הדרך הטובה ביותר לעמוד במשימה זאת היא היכולת לדבר באריכות רהוטה. כדי לחלץ את הקוראים מהשעמום הגלום בקריאת דו"חות דיפלומטיים, הטריק הספרותי של "" (הוצאת שלם) מאת הנרי קיסינג'ר, הוא חשיפת התמלילים של האנשים האמונים על ממלכת מראית העין המנומסת בעת שיחות טלפון מבוהלות. התוצאה היא ספר כמעט הומוריסטי בחלקו.

כי זה דבר אחד לזכור את ריצ'רד ניקסון, נשיא ארה"ב בעת המלחמה, כמי שאישר לישראל את הרכבת האווירית כשהמלחמה הסתבכה לנו, וזה דבר אחר לחלוטין לקרוא כיצד, כששמע על ההתלקחות במזרח התיכון, ההוראה הראשונה של הנשיא לקיסינג'ר, שר החוץ האמריקאי דאז, הייתה "אל תנקוט עמדה. אף אחד לא יודע אף פעם מי מתחיל שם במלחמות".

אבל "משבר...", ספר אטרקטיבי, טומן בחובו הרבה יותר מאנקדוטות. המחשבה הראשונה שחולפת בראשך בתוך קריאת הספר קשורה בהתקדמות הטכנולוגית. זה נשמע היום כמעט בלתי נתפס, אבל המעצמה הגדולה ביותר בעולם נזקקה כמעט לשתי יממות כדי לקבל את המידע האמיתי על המתרחש בגולן ובסיני. לא רק המחסור בסלולרים הוא שקטע את רציפות המידע בין ירושלים לוושינגטון – מדהים להיווכח שאותה זחיחות ישראלית, שהתעלמה מסימני הדרך שפוזרו בשטח עד לפריצת המלחמה, אפיינה גם את קברניטי ארה"ב. חמש שעות לאחר פרוץ המלחמה, קיסינג'ר עדיין העריך בפני הגנרל הייג כי "החל ממחר בערב הערבים יצטרכו לוותר על שטח כתוצאה מתבוסה צבאית. דעתי היא שאם הישראלים ישתלטו על שטח נצטרך ללחוץ עליהם חזק כדי להכריח אותם לוותר על השטח הזה". יתרה מזאת: מכיוון שלארה"ב לא היה מודיעין ראוי בפתיחת המלחמה, ומאחר שגם המצרים וגם הישראלים טענו שזה הצד השני שהתחיל – וזה לא המוטיב הילדותי היחידי שקיים בכל מלחמה והתקיים גם במלחמת יום כיפור כמובן – קיסינג'ר החליט להאמין דווקא לישראלים על סמך ניתוח אישי לפיו "לא יעלה על הדעת שאם הישראלים היו תוקפים, ההתקפה הייתה מתהפכת בשעתיים והמצרים היו צולחים את התעלה".

היבט בולט נוסף שחוזר ונשנה ב"משבר" הוא התרגילים שביצעו הסובייטים בתחילת המלחמה כדי להצניע את חלקם מאחורי הקלעים שלה. אחרי 10 שעות בהן קיסינג'ר התקשה להשיג את תגובת אנדריי גרומיקו, שר החוץ הסובייטי, למתרחש, הוא זכה מהשגריר הרוסי בארה"ב, אנטולי דוברינין, לתגובה הקונקרטית הבאה: "אנחנו שותפים מלאים לדאגתכם באשר להתלקחות המצב במזרח התיכון. הצבענו בעבר חזור והצבע על המצב המסוכן באותו אזור. אנחנו בוחנים עכשיו, כשם שאתם בוחנים, צעדים שאפשר לנקוט".
במונחים דיפלומטיים, קיסנג'ר כמעט קילל את אמא של דוברנין בתגובה: "קיבלתי את השדר שלכם. אי אפשר להגיד שהוא מופת של בהירות. פירושו הוא או שאתם מבולבלים או שאתם משתפים פעולה איתם".
דוברינין לא יצא פראייר מהנזיפה: "עם מי?".
קיסנג'ר: "עם הערבים".
דוברינין: "למה?".
כשקוראים כיצד בהמשך הקרבות, כשידה של ישראל הייתה על העליונה, קיסינג'ר עצמו ידע להתחמק מהקרמלין באופן לא פחות מעושה; וכשמבינים שבעצם עיקר החשש של ניקסון וקיסינג'ר, עם היוודע לעולם על ההצלחות של המצרים והסורים בפתיחת המלחמה, היה קשור בצורך להתאים את שעות השינה שלהם לשעון המזרח התיכון, ולהתכונן לשאלות הקשות שיפנו אליהם העיתונאים מה"ניו-יורק טיימס" – "אני מקווה שתשחט את הממזרים האלה", אמר ניקסון לקיסנג'ר - הספר הולך ומסתמן כפרק הכי טוב שלא ראינו בסדרת "כן, אדוני השר". זאת למרות שמהצד של המשפחות השכולות, קריאת הניואנסים שמאחורי הניהול המדיני של המלחמה תהיה כנראה חוויה משעשעת פחות, אם להיצמד לז'רגון הדיפלומטי.